הנבחרת לא נכנעה לתסריט

על הנייר, תוצאת המשחק הזה היתה ידועה מראש: הפסד כתוצאה משער בעיתוי כואב במיוחד, בדקות הראשונות או באחרונות. אין מדובר בנייר של העיתונים הישראלים או זה הוירטואלי של אתרי האינטרנט, אלא בנייר שחבוי עמוק הרבה יותר: בתת המודע של הכדורגל הישראלי. זהו ענף המצוי בטראומה תמידית, כמו המדינה שבה הוא פועל. הוא מנסה להדחיק את רוע מצבו, אבל עמוק בפנים ממתין כל העת לקטסטרופה. השער של קלינטון מוריסון היה צפוי, בדיוק כמו הטורים הארסיים של אויבי המאמן הלאומי, שאמורים היו לבוא בעקבותיו. נראה שקהילת הכדורגל הישראלי מפיקה עונג סמוי מהדינמיקה המאוסה הזאת, של ציפיות-כישלון-ביקורת. אחרי הכל, על מה היו מדברים מאיר איינשטיין ורן בן שמעון במשך 87 דקות, אם הם לא היו יכולים להתלונן, לרטון ולנזוף?

למרבה המזל, הכדורגל לא עונה תמיד לנראטיבים ולתסריטים שנכתבו מראש. "הבעיה המנטלית", שנטחנה עד דק לאורך השנים ורשמה לאחרונה התאוששות באדיבות הסדרה עתירת הקלישאות של עמנואל רוזן, אינה אקסיומה. ישראל אמנם ספגה שער מוקדם, אבל היתה עדיפה על אירלנד, נבחרת שבהרכבה כוכבי על בקנה מידה עולמי. אברם גרנט הוא אמנם בנאדם די מעצבן, והגישה שלו לכדורגל בונקריסטית, רק שחייבים להודות שהוא עושה עבודה לא רעה בנבחרת. האורחים אמנם ביזבזו את הזמן כהלכה, בניגוד למה שעשתה ישראל מול אוסטריה במשחק ההוא, אך זה לא מנע מהם לחטוף שער כואב. בסוף הכדור התלבש לעבאס סואן, ובאותה מידה הוא יכול היה לעוף כמה מטרים הצידה. הבעיטה של דמיאן דאף בדקה ה-92 כמעט נכנסה פנימה. המקריות מושלת בכדורגל, אלא שהמימד המקרי היה מייתר את מרבית הטורים והסדרות שנכתבו והוסרטו לפני המשחק הזה.

כדאי גם לוותר על חיפוש משמעויות בזהותו של כובש השער. עבאס סואן הוא אחד מהשחקנים הטובים ביותר והקשוחים ביותר בליגה. הוא גם ערבי-ישראלי, אבל השער שלו לא ישנה במאום את מעמד הציבור הערבי או יוריד את מפלס הגזענות ביציעים. גם מהבחינה הזאת, אנחנו חוזרים עוד מעט למציאות היומיומית האפורה. הנבחרת של אברהם גרנט מצליחה בינתיים להיחלץ מהתבנית הקרויה "המשבר בכדורגל הישראלי". וגם אם התוצאה הסופית לא תהיה העפלה למונדיאל, מדובר בהישג גדול.