החודש פוטרו, באופן מפתיע במקצת ובעיתוי קצת מוזר, שלושה מאמנים בליגת ה-NBA מוריס צ'יקס מפורטלנד, ג'וני דיוויס מאורלנדו ופול סילאס מקליבלנד. בדרך כלל לא נהוג להעיף מאמנים בשלב כה מתקדם של העונה, בין היתר כי אין אפשרות להעסיק מחליף ראוי, וקבוצות ה-NBA מעדיפות לחכות לקיץ כדי לבצע שינויים. בעונה שעברה פוטרו ארבעה מאמנים בחודשים הראשונים של העונה. גם אז היו אלה מהלכים שנויים במחלוקת: ביל קרטרייט פוטר משיקגו, פרנק ג'ונסון מפיניקס, ביירון סקוט מניו ג'רזי ודוק ריברס מאורלנדו. שנה קודם לכן פיטר ג'רי ווסט, הג'נרל מנג'ר של הממפיס גריזליס, את המאמן סידני לואו אחרי שמונה משחקים בלבד (כולם הפסדים).
בשנים האחרונות ידם של הג'נרל מנג'רים הפכה קלה על ההדק בכל הקשור לפיטורי מאמנים (בין היתר כדי שלא יפוטרו בעצמם), ובחוף המזרחי אין אפילו מאמן אחד שנמצא באותה קבוצה שתי עונות מלאות. אבל המשותף לכל אותם מאמנים הוא שהם שחורים. מכנה משותף נוסף הוא העובדה שהמחליפים של כל אחד מהמאמנים הללו, מלבד במקרה של דוק ריברס באורלנדו, היו מאמנים לבנים. המחליף של ריברס, דייוויס, פוטר כאמור לאחרונה.
השבוע פירסם "הניו יורק טיימס" כתבה על חוסר השוויוניות בין מאמנים לבנים למאמנים שחורים ב-NBA. הקנדציה הממוצעת של מאמן שחור אורכת 1.6 עונות, לעומת 2.4 עונות של מאמן לבן. על פי הממוצע, מאמנים שחורים מצליחים מוחלפים מהר יותר ממאמנים לבנים מצליחים, מאמנים שחורים בעלי ניסיון מוצאים את עצמם מובטלים מוקדם יותר ממאמנים לבנים בעלי ניסיון, והתבנית נשמרת גם לגבי מאמנים בשנה הראשונה שלהם, מאמנים מפסידים ומאמנים שהם שחקנים לשעבר. הלבנים תמיד מרוויחים.
לבן זה מוכר
"עמיתינו הלבנים נהנים יותר מהספק. דברים השתנו ללא הכר בחברה שלנו, אבל יש לנו עדיין דרך ארוכה מאוד לעשות", אמר לפני כמה חודשים פול סילאס, עוד לפני שידע שיהיה האקס של הקאבס, ובמקומו יקודם עוזרו הלבן. אם נבדוק לרגע את פירמידת ההיררכיה של ה-NBA, נגלה שישנו רוב עצום של שחורים בקרב השחקנים, שהם מעמד הפועלים של הליגה בכל הקשור לכמות ולעמדות כוח (כמובן שלא מבחינת שכר ופרסום). ברמה אחת מעל, המאמנים, ישנם תשעה שחורים מתוך ה- 30 שעובדים בקבוצות; באליטת הג'נרל מנג'ר נמצאים רק ארבעה שחורים: בילי קינג מפילדלפיה, איזיאה תומאס מהניקס, ג'ו דומארס מדטרויט וברני ביקרסטאף משראלוט, לעומת 26 לבנים; ובעמדת הכוח הגבוהה מכולם, הבעלים, רק לשחור אחד יש שליטה על קבוצה בוב ג'ונסון מקבוצת האקספנשן של שארלוט, לעומת 29 לבנים. בליגת ה-NFL, לשם השוואה, היו לאורך כל ההיסטוריה 10 מאמנים שחורים, כך שהמצב בליגה של דיוויד שטרן הוא טוב לאין שיעור.
"אני מאמין שכרגע כל שינוי בעמדת המאמן מתבצע אך ורק מתוך רצון עז לנצח ולהשתפר, ושכל החלטה הינה עיוורת צבעים", אמר הקומיש שטרן. "אנחנו הדוגמה הטובה ביותר לשוויון הזדמנויות, אפילו אם המצב אינו מושלם". אבל אנשי מקצוע שחורים מרגישים שהעובדה שההנהלה לבנה ושהבעלים לבנים גורמת להם לנטות להעסיק מישהו שדומה להם. בשנים האחרונות ראינו מאמנים לבנים כושלים מקבלים עוד ועוד הזדמנויות, בעוד שחורים מתקשים לקבל הזדמנות שנייה ונאלצים לעבוד כעוזרי מאמנים. אלווין ג'נטרי, דניס ג'ונסון ואותו סידני לואו שהוזכר קודם לכן, הם שלוש דוגמאות לאנשי מקצוע שרוצים לחזור לאמן, אבל לא מקבלים את הצ'אנס. מצד שני, ריק אדלמן נכשל בגולדן סטייט אבל מצא בית בסקרמנטו, מייק דאנליבי נבעט מפורטלנד וקיבל ג'וב מהקליפרס וטים פלויד נחשב על ידי הבעלים של ההורנטס כ"מאמן בעל שיעור קומה" למרות שהחזיק במאזן הגרוע ביותר בהיסטוריה של הליגה לאחר הכישלון הקולוסאלי בשיקגו. פלויד הועדף על פני אותו פול סילאס, שפוטר מהקבוצה למרות הצלחות יחסיות. סביר להניח כי העובדה שפלויד לבן לא ממש פגעה בסיכויים שלו למצוא עבודה במדינה כמו לואיזיאנה (שם שוכנת ניו אורלינס), שידועה בחוסר סובלנותה כלפי שחורים, מיעוט גדול במדינה. מה שבטוח, פלויד אינו מאמן טוב מסילאס והרזומה שלו גרוע בהרבה.
מאמנים צריכים אפליה מתקנת
"אתה עדיין נלחם בסטריאוטיפים רבים", אמר ווין אמברי, יועץ בכיר בטורונטו ראפטורס, שב-1971, עם המילווקי באקס, היה הג'נרל מנג'ר השחור הראשון בספורט המקצועני. פרשן ABC, ביל וולטון (לבן) מוסיף: "מה שהכי עיצבן אותי בפיטורים של איזיאה תומאס וביירון סקוט היה ההערות לגבי מוסר העבודה הלקוי של השניים. זו בדיחה". כאן עולה הטענה המוכרת כלפי אתלטים לבנים לעומת אתלטים שחורים הלבנים עובדים קשה כדי למצות את המקסימום ממעט היכולות שניתנו להם, בעוד השחורים פשוט נהנים ממפלי כשרון ולא טורחים להתאמץ. מסתבר שגם כמאמנים צריכים השחורים להתמודד עם כל הטענות הללו. "אני מכיר הרבה מאמנים לבנים שלא עובדים קשה בכלל", אמר סילאס לפני מספר חודשים. "אבל התפישה היא שהם כן עובדים קשה". לעיתים דווקא השחקנים השחורים הם אלה שסובלים מדעות קדומות כלפי מאמניהם השחורים, ומתקשים לקבל את מרותם, אולי כי רובם רגילים לעבוד מול מאמנים לבנים.
קל להפיל את הכל על צירוף מקרים, ולהעלות פיטורים לא מוצדקים של מאמן לבן (ריק קרלייל, שנזרק מדטרויט למרות הישגים מצוינים, הוא הדוגמה הבולטת ביותר), אבל כמו שכל אפרו-אמריקאי יודע, 500 שנות גזענות אינן נעלמות בדור אחד של שוויון מול החוק, ואפילו כשהגזענות הממוסדת נעלמת - הגזענות הסמויה והלא-מודעת שרירה וקיימת. בארה"ב מסתכלים בעין לא יפה על אפליה מתקנת, ורואים בה בגידה בחלום האמריקאי, שבו הטוב ביותר מרוויח. למרות זאת, קבוצת NFL שלא מראיינת בן מיעוטים בחיפושיה אחר מאמן חדש מקבלת קנס.
נחזור לרגע לבעלים של שארלוט, בוב ג'ונסון. לפני שהוא קיבל את המושכות לפרנצ'ייז החדש, הפייבוריטים לזכות בבעלות על האקספנשן-טים היו קבוצת משקיעים, בראשותו של לארי בירד. בירד וקבוצתו סקרו את העיר והאזור והביאו את הנתונים שהליגה ביקשה כדי לחשב את הכדאיות של השבת ה-NBA לשארלוט. ואז, משום מקום, החליטו במשרדי הליגה לתת דווקא לג'ונסון השחור את הבובקאטס. אחד מחברי הקבוצה של בירד, שחור בעצמו, אמר מאוחר יותר במרמור "מיליונרים לא צריכים אפליה מתקנת". מסתבר שמאמנים בהחלט כן.