מוכרי החלומות

בערך אחת לשנתיים אנו זוכים לשבוע שכזה. בימים הראשונים אנחנו עסוקים בניסיונות נואשים להפטר מהטעם הרע שנותר בפה לאחר עוד מחזור ליגה מייאש, כשהיללות של אנשי הביצה עדיין מהדהדות באוזנינו. שמות כמו זינו, אלבז ומשה אטיאס מפארים את מדורי הספורט, לצד הריטואל הקבוע של טענות הקיפוח מצד אנשי סכנין והצהרותיו הסתומות משהו של המושייע האדום. בינינו לבין עצמנו, אנחנו מתחילים לחוש את אותה עווית ישנה ומוכרת.

מלכי הביצה מפנים לאיטם את המקום לטובת שמות לא פחות נוצצים, אמצעי התקשורת מתחרים זה בזה על הזכות לראיין את הגנן או הקוסמטיקאית של היגיטה. בחורינו האמיצים משחררים הצהרות המבשרות על בואו של המשיח, סוגיית שכר הלימוד מוצאת את דרכה בטבעיות היישר מהעמודים הראשיים למדורי הספורט, המאמן הלאומי ימצא בפעם המי יודע כמה את הדרך לומר הכל מבלי לומר דבר, וסלבריטאי כל העולם יתאחדו כדאי לחוות דעתם על שעומד להתרחש.

בקיצור, פסטיבל אירלנד יצא לדרך, העגלה נוסעת אין עצור. העווית הקטנה, שלוותה רק יומיים קודם לכן בציניות אופיינית, פינתה את מקומה לתחושה חדה וממוקדת באיזור החזה. האיבחון הראשוני לא מותיר מקום לספק - מדובר בהתרגשות.

מכיוון שכולנו ישראלים טובים, מיד נפקפק בקביעת הרופאים. הרי לא יתכן שאנחנו, גדולי המזלזלים, ראשוני המכפישים, בוגרי החוג למדעי הכמעט במכללה האקדמית "אמרתי לכם", אנחנו נתרגש ממשחק כדורגל, בישראל? לא יעלה על הדעת!

הצפירה הקיצבית הראשונה של מכונית עמוסה צעיפים ודגלי ישראל תסיר כל ספק. הרחק מאחור השארנו את הרוב הדומם, את אותם טיפוסים ממורמרים, המרשים לעצמם להישאר אדישים גם נוכח בקשות התמיכה של הכוכב התורן. הבדיחה השחוקה היא ש"גם אם נפסיד, לפחות נאכל קסטה- שתיים בחמש", הערס עם הצעיפים בסובארו פשע שלידינו שמנהריה לא מפסיק לצפור. בקיצור כמו שאומר סרג'יו: "אין טוב מזה". בערך אחת לשנתיים, למשך שבוע, אנחנו מרשים לעצמנו לשכוח הכל. מסירים שכבות של ציניות,מירמור,אכזבה וכעס, לובשים החולצה, מרעננים את הדגל, נדחפים לכניסות של רמת גן - ומתרגשים.

השבוע זה קורה שוב. החומר ממנו עשויים חלומות נמצא ממש בהישג יד, בקיוסקים ובדוכני העיתונים. מומלץ לשאוף ממנו ככל הניתן ואף להחזיק בריאות.כדאי להסיר מכשולים, להדוף מטרידים ולנטרל ריחות רעים. השבוע אנחנו יכולים סוף סוף להנות מהכדורגל כפי שעושים רבים כל כך בכל העולם, לדמיין ,לפנטז, להאמין, להתרגש ולאהוב מבלי שנצטרך להתנצל.

שווה לנסות. בשבילי זה עובד. במקרה הגרוע, בשביל מי שדואג, בעוד שבועיים יחזרו אלינו ויקטור יונה וחנן עדני לסיבוב חוזר. נראה לי שכבר עדיף בכל זאת ללכת על הקסטה. שתיים בחמש.