"בא לי למות"

"מה אני יכול לעשות, בא לי למות", נאנח שרון דרוקר, מאמן הפועל ירושלים. כאילו אין די בעונה המקוללת שעברה על הקבוצה ביול"ב קאפ, גביע המדינה וליגת העל, בא אתמול הפסד החוץ למכבי ת"א (84:78), וגזל ממנה סיכוי אחרון למעט שמחה.

קבוצתו של דרוקר הגיעה להיכל נוקיה מוכנה יותר ממרבית קבוצות היורוליג העונה. ירידה מצויינת להגנה, סבלנות בהתקפה ופירגון סייעו לה להוליך ברוב שלבי המשחק בהפרש שמתקרב לדו ספרתי. בנוסף נהנתה ירושלים מיכולת חלשה של השופטים. ואף על פי כן, לא הצליחה לקחת את שהגיע לה, כשבדקות הסיום נתקפה קיפאון מנטלי.

"אני אוהב את השחקנים שלי ומאמין בכולם", אמר דרוקר, אבל אל תאמינו לו. איך אפשר לאהוב את וויליאם אייברי, שחקן המבייש את מכללת דיוק ומינסוטה, שבחרה בו בסיבוב הראשון בדראפט. אייברי ביצע אין ספור טעויות מכל סוג וצורה, אבל הוא לא לבד. טרימינגהאם ו-וולס מתאימים לקבוצת מרכז טבלה והתייחסות לישראלים של ירושלים מיותרת בעיקרה. הצדיק היחיד בסדום הוא ריקי פולדינג. לרוע המזל, הוא מקרה די קיצוני של אישיות נסוגה, המסרב לקחת אחריות והפך את המונח "שחקן לא אנוכי" לכינוי גנאי. ואולם, דווקא עכשיו מומלץ לירושלמים להחתים אותו, מכיון שבאירופה שחקן כמוהו נחשב לפנינה.

במכבי ת"א לא חסרים פנינים, ואפילו בערב כזה השאיר מייסיאו באסטון את הקבוצה במשחק עם שליטה אווירית בשני צידי המגרש. דרק שארפ אמר בסיום ל-ורד כהן: "אנחנו אנושיים ולא רובוטים, ניצחנו בצורה מכוערת". יו"ר ירושלים, דני קליין, אמר כי "מגיע כל הכבוד למאמנים, ירושלים נראית כמו שאנחנו וכל הענף מצפים".

אולם גולת הכותרת של הערב היה דייויד בלות'נטאל, שנכח בהיכל ואמר: "היה לי יום חופש ומה יותר טוב מלבוא לתל אביב?" השחקן הכחיש שהוא חתום לעוד עונה בבנטון: "זה אפשרי שאשחק במכבי, אני עדיין לא יודע אם אשחק בנבחרת".

כמו מתאגרף מזדקן ושמן בסוף הקריירה, שמופיע בסרטים אמריקאיים לאחר שאכל הרבה המבורגרים וספג הרבה חבטות למח, ומה שנותר זו גאוותו הפתטית - כך הפועל ירושלים מביאה כל פעם את מכבי ת"א למשחקים צמודים. היא כבר מזמן לא מאיימת על מכבי, מאז שבחור בשם צ'ורה שיחק אצלה. היא ספגה העונה חבטות ועשתה טעויות שיכולות להפיל מישהו צעיר ובריא, היא חצי שנה גוססת, זבובים כמו ראשל"צ ופ"ת חגגו סביבה, ועדיין, שתי דקות לסיום המשחק מול אלופת אירופה, שוויון. זה לא נעים להגיע למסקנה שמשה שנשאר למחזיקת גביע יול"ב, כמו אותו מתאגרף זקן, היא גאווה. מצד שני, שיאן העולם במרתון, פול טרגט, הגדיר פעם את חשיבות הגאווה כשאמר: "אריה זקן הוא אמנם זקן, אבל אריה".