אחד הדברים הכי משמחים, מזווית אישית כמובן, בניצחון של הניו אינגלנד פטריוטס על אינדיאנפוליס קולטס בחצי גמר ה-AFC בעונה החולפת, היה סתימת הפיות של אנשי הקולטס. בעקבות הניצחון בגמר החטיבה ב-2003 התבכיינו באינדיאנפוליס על האלימות שהופעלה נגד תופסי הקבוצה, והעלו לדיון מחודש את אכיפת "חוק חמשת היארדים", המנטרל כליל את זכות המגן לגעת בשחקן עליו הוא שומר לאחר חמישה יארדים מקו ההתנגשות.
הבכי של הקולטס היה מרעים ומקומם, ולו רק בגלל העובדה שהיו להם שתי הזדמנויות להראות שהחוק המרוענן הוא באמת ההבדל בינם לבין הפטריוטס. אם בראשונה הם עוד עשו את זה וכמעט יצאו מפוקסבורו עם ניצחון, הרי שבפעם השנייה נכתשו כליל והאמת נתגלתה במלוא מערומיה: הקולטס היו פשוט קבוצה פחות טובה מהפטריוטס, ואף חוק לא היה משנה את זה.
ועכשיו מגיעה המהדורה השנייה לישיבה התמוהה ההיא. עליית מספר הפצועים בליגה גרמה לראשי הקבוצות לחשוב מה לעשות כדי להפחית את המספר. זה יפה, זה טוב לכאורה, אלמלא היה ריץ' מקאי, מנכ"ל האטלנטה פאלקונס, מיוזמי הרעיון.
מקאי יודע טוב מאוד שהפרנצ'ייז שלו נשען על שחקן אחד: מייקל ויק. לא רק הוא יודע את זה, גם ראש איגוד השחקנים, ג'ין אפשו, יודע את זה. מייקל ויק הוא השחקן שמוכר היום הכי הרבה פריטים בליגה. הוא שד משחת שלא מפחד להפוך מקוורטרבק למכונת ריצה אגרסיבית. אבל כשמאמנים צופים בקלטות של מייקל ויק, גם אם ההוראה אינה חד משמעית, שחקני ההגנה מבינים את המסר: לא לקחת שבויים. ויק הוא השחקן הכי מלהיב היום לראות, אבל הוא מרגיז הרבה מאוד אנשים, רובם ככולם ליינבקרים. זו הסיבה שצריך להגן עליו, עבור הליגה בכלל ואטלנטה בפרט.
מפחיתים את האגרסיביות, מגרשים את הקהל
הדוגמא שניתנה לאכיפת החוק היא התיקול של רוי וויליאמס מדאלאס על תרל אוונס מפילדלפיה, תיקול שהסתיים בקרסול שבור של אוונס. "יש למנוע משיכה ממושכת במגיני הכתפיים", אומרים המצדדים בחוק. כן, רק שלו וויליאמס עוזב תופס כמו אוונס אחרי שתי שניות, נניח, אוונס ממשיך עם הכדור לאנדזון. התיקול הזה היה תיקול נקי, טוב, ולעובדה שאוונס סיים אותו בבית חולים אפשר להגיד במילה אחת: בעסה. זה חלק מהמשחק.
הגבול בין מותר לאסור באן.אף.אל תמיד היה מטושטש. תיקול כמו של דונובן דאריוס מג'קסונוויל על רוברט פרגוסון מגרין ביי זיכה את דריוס בקנס של 75 אלף דולר. וורן סאפ מטמפה ביי יצא, לעומת זאת, בשלום מתיקול ברוטאלי דומה על צ'אד קליפטון מגרין ביי. וזו בדיוק הנקודה: כל אירוע בספורט נשען על חלקיקי שניות וההחלטה אינה חד משמעית, לעתים. על השאלה "איזה תיקול היה נחוץ ואיזה לא", קשה לענות לפעמים. מצלמות הטלוויזיה מוכיחות, לעתים, אחרת, ואז השחקן נקנס, אבל לפעמים אין מקום לדגלים על המגרש.
בייסבול הוא משחק שזוכה להרבה בוז מחוץ לארה"ב, ולפעמים גם בתוך המדינה עצמה. מעבר לפרשיות הסטרואידים ובעיות המשקל של השחקנים, אחת הטענות היא שזהו פשוט משחק רכרוכי. אין מגע, כשיורד קצת גשם מבטלים את המשחק, ובאופן כללי פוטבול משמש מפלט אגרסיבי מהאווירה המשפחתית שפורש הבייסבול על פני קיץ שלם. אמנם פוטבול לא יהיה לעולם עדין כמו בייסבול, אבל דומה לאחרונה נעשה מאמץ די גדול בענף לקלף ממנו את הקליפה, שבדיוק לשמה אנחנו רואים את המשחק. וחבל.