כפטריוטס אחרי הגשם

המטרה, לכאורה, של הניו אינגלנד פטריוטס, היא לעשות את מה שאף אחד לא עשה לפניה מעולם: לזכות בארבעה תארי סופרבול בחמש עונות, ולבסס את עצמה כמורשת הגדולה בהיסטוריה של הליגה. אם מדברים על שושלות כמו פיטסבורג, סן פרנסיסקו או דאלאס, זו של הפטריוטס הייתה האפרורית מכולן. זו קבוצה מתכתית וממושמעת, יעילה ומסוגננת, שהברק היווה בה חשיבות משנית, קבוצה גרמנית לכל דבר. וכדי להגיע להישגים כאלה, צריך תלכיד עם אופי מיוחד, כזה שיאפשר משחק וגמישות, שייתן מעצמו מאתיים אחוז ושיגרום לכך שהשלם עולה על כל חלקיו.

בינתיים, חודש אחד בלבד לאחר הזכייה השלישית, התלכיד הזה נראה בסימן שאלה. בדרך כלל לא צריך להתרגש כשמדובר ברוברט קראפט, המנכ"ל סקוט פיולי וכמובן ביל בליצ'יק, אבל גל העזיבות הנוכחי מעלה תהיות וחששות בניו אינגלנד.

מלבד טיי לואו, שגם יכולתו מוטלת בספק לאור החשיפה לפציעות בשנתיים האחרונות, אף אחד מהשחקנים שעזבו את הקבוצה הוא לא סטאר. דייויד פאטן הוא תופס טוב, אבל ב-2003 הם הסתדרו יפה בלעדיו. ג'ו אנדרוזי הוא גארד ממוצע, רומן פייפר כבר זקן וכך גם טרוי בראון (אליו עוד נגיע בהמשך). הקריירה של טדי ברוסקי לא ברורה, והוא בורג חשוב בהגנה, אבל גם ברוסקי, טוב ככל שיהיה, הוא חלק מתלכיד. שימו אותו בקבוצה אחרת, ותקבלו ליינבקר טוב פלוס, לא פנומנלי.

הגישה של הפטריוטס היא של "סטריקטלי ביזנס", לרגשות אין מקום. ניק קאפארדו מה"בוסטון גלוב" כותב: "עם ההצלחה, מי יכול לשפוט אותם על זה?", וכעיקרון הוא צודק. אלא שסדקים נראו כבר בשבוע האחרון, כשדריק מייסון, התופס המצוין ששוחרר מטנסי, העדיף את בולטימור, אף על פי שהפטריוטס הציעו לו יותר כסף. זו, אולי, ההוכחה הראשונה לקרע בתדמית של ניו אינגלנד. יותר ויותר שחקנים שעוזבים נותנים בחוץ את ההרגשה של עבדות. בואו לא נעמיד פנים, החבר'ה האלה מרוויחים מיליונים, עבדים הם לא, אבל הצורה בה הם עוזבים וההרגשה של חוסר ההערכה למה שנתנו על המגרש, הופכת את המונח "הכושי עשה את שלו" לרלוונטי ביותר, תרתי משמע.

דמיאן וודי, הסנטר שעזב בעונה שעברה, נשמע פגוע ואמר "אני צריך לדאוג לעתידי". טיי לואו פתח את הפה גם הוא. ועכשיו אנדרוזי ופאטן נשמעים ממורמרים. "כשלוייר מילוי נחתך", אומר לואו "קיבלנו מסר חד משמעי שזה מאה אחוז ביזנס ואין מקום לרגשות. אנחנו מבינים את זה, אבל כשזה מגיע לך בפתאומיות, ואתה תוך יום עוזב מקום שראית בו את ביתך, אתה תמיד מרגיש כואב".

הרוחות המנשבות פושטות בליגה. הסירוב של מייסון הוא סימן לבאות. שחקנים לא אוהבים להרגיש מנוצלים, גם אם הם חותמים על חוזה של מיליונים. אנשים רוצים פידבק, וכשהוא מגיע צמוד למגף, הם נוטרים וכועסים. טדי ברוסקי ומאט לייט חתמו על חוזים נמוכים יותר בשנים שעברו כדי להישאר בניו אינגלנד. הגישה הזו תשתנה מאוד בקרוב. כשהשחקנים רואים את מקרה בראון, שחקן נשמה שנתן מעל ומעבר לקבוצה וחוזהו לא כובד על מנת לפנות מקום בתקרת השכר, הם יחשבו פעמיים. בראון הוא לא עוד שחקן. הוא התופס היחיד בהיסטוריה המודרנית ששיחק עונה שלמה משני עברי הכדור. חמישה מיליון דולר הם הרבה כסף כשמדובר בתקרה, אפשר להביא לפחות שלושה שחקנים טובים בכסף הזה, אבל לאנושיות היה פה מקום. התדמית של ניו אינגלנד, בידיעתה או לא, נמצאת כרגע על כתפיים של בראון. אם יחליט לחתום על חוזה מחודש ונמוך יותר, המדיניות של הפטריוטס תמשיך לצבור כוח. אם יפרוש, או ישחק בקבוצה אחרת, המסר יישלח, ובצורה המכאיבה ביותר. וכאב פירושו מות השושלת.