הבעלים המוכים

חוקרי המשטרה פשטו אתמול אחר הצהרים על משרדו של איש העסקים ולדימיר גוסינסקי, ערכו חיפוש ואספו מסמכים. במשטרה חושדים כי גוסינסקי, מבעלי "מעריב", הוא אחת הדמויות המרכזיות בפרשת הלבנת הכספים בסניף בנק הפועלים בתל אביב, בהיקף של מיליוני דולרים. לצד שמו של גוסינסקי הוזכר גם שמו של נציגו לשעבר בישראל, צבי חפץ, כיום שגריר ישראל בבריטניה.

לסיפור הזה יש נגיעה גם לתחום הספורט. במשך שלוש וחצי עונות, עד לקיץ האחרון, היתה קבוצת הכדורסל של הפועל תל אביב בבעלותו של גוסינסקי. חפץ היה נציגו בקבוצה וניהל אותה בפועל. נכון לעכשיו, חייבים לסייג ולומר כי גוסינסקי הוא בגדר חשוד, ואיש כלל לא פנה לחפץ בעניין. ועדיין, פעם נוספת מרחפים חשדות כבדים מעל בעלים או בעלים לשעבר של קבוצות ספורט ישראליות. זה כבר קרה לנחום מנבר, שהואשם במכירת נשק לאיראן בזמן שהיה הבעלים של הפועל ירושלים; קודם לכן הסתבך יעקב שלזינגר, הבעלים של הפועל חיפה; גד זאבי הגיע לבית"ר ירושלים כטייקון, ויצא ממנה כאדם שעסקיו בקריסה. אלה סיפוריהם הנוגים.

נחום מנבר היה הקיבוצניק הקלאסי. הוא נולד בגבעת חיים, הלך לקרבי, פיתח קריירת כדורסל כושלת בקיבוצו ופנה לעולם העסקים. נפילת הגוש הקומניסטי איפשרה לישראלי הממולח להתעשר בקלות.

בשנת 95' החליט הישראלי החליט לתרום למדינה, או ליתר דיוק, להפועל חולון. סוללת כוכבים הביאה את "חולוניה" עד לגמר גביע המדינה מול בני הרצליה, אירוע שהסתיים בהתפרעות של אוהדי חולון ובמכות על המגרש בין שחקני שתי הקבוצות. הרצליה ניצחה 77:88 ולקחה את הגביע האחרון בתולדות המועדון המוזר הזה. מנבר לא אהב את התנהגות אוהדי הקבוצה והחליט ללכת. חולון נשארה עם אותם אוהדים בדיוק, רק בליגה השניה, ולא התאוששה מעזיבתו של מנבר.

קיץ של שיחות ארוכות עם עדי גורדון, ששיחק בחולון, ומקורבים להפועל ירושלים הביא את המיליונר למלחה. מנבר צירף אליו את רוב הקבוצה מחולון, בראשות גורדון, ואת המאמן פיני גרשון. העונה הראשונה של מנבר בקבוצה הסתיימה שוב בגמר גביע ובהנפקת הסלוגן "יש לנו אהבה והיא תנצח". הפעם עדי גורדון קלע את הזריקה ההיסטורית מעל טום צ'יימברס ובעיר הבירה חגגו גביע ראשון. מנבר כבר החל לדבר על אליפות.

שנה לאחר מכן מעורבתו בקבוצה הלכה ופחתה, ורק הכסף המשיך לזרום. גורדון עוד סחב אחריו את ירושלים לרבע גמר גביע המחזיקות האירופאי ולגביע נוסף על חשבונה של מכבי ת"א. רק שמנבר נעלם ולא נכח בחגיגות. שלושה שבועות חיפשה מדינה שלמה ומועדון כדורסל אחד אחרי הישראלי היפה. לבסוף הגיעה ההודעה מכוחות הביטחון לפיה מנבר מואשם במכירת נשק לאיראנים. ירושלים הצליחה להתאושש מעזיבתו של הספונסר בעזרת תורמים חיצוניים ויו"ר נמרץ וצעיר בשם דני קליין. מנבר, לעומת זאת, נידון ל-16 שנה בפנים.

בתחילת שנות ה-80' נתן הכדורסל החיפאי פייט לכדורגל המקומי. היריבות בין הפועל למכבי חיפה מילאה את רוממה והכדור הכתום משך לא פחות ילדים מאשר כר הדשא. בסוף שנות ה-80 השתלט הכדורגל על העיר, והכדורסל סבל מבצורת כלכלית.

יעקב שלזינגר, איש עסקים מקומי, החליט להחזיר את הפועל חיפה לעניינים. הוא שם קצת כסף שהספיק כדי לממן גיא גודס צעיר אחד, את הזר הנפלא רונלד יוסטון ואת המתאזרח יוברט רוברטס. בעונת 1988/9 הגיעה החבורה האדומה לפסגות חדשות. התקציב הקטן לא הפריע לחבורה המגובשת של יריב ורשצקי לנצח משחקים, כולל אחד שאותו סיימה הקבוצה עם ארבעה שחקנים על הפרקט. השיא הגיע במשחק האדיר בחצי גמר הפלייאוף מול מכבי ת"א. המשחק הסתיים בסל של לבאן מרסר, שהכניע בפוקס את הקבוצה הצנועה, השכיח ערב אדיר של גיא גודס (7 שלשות) ובעיקר הרגיע את שדרי הרדיו, שנחרדו לאור ההפסד הצפוי של האלופה הנצחית.

בעונה הבאה החליט שלזינגר ללכת בגדול: 1990 תהיה שנת האליפות של הפועל חיפה. השחקנים החליטו לתפוס שיחה עם הבוס ולהסביר לו שעדיף להשאיר את העניינים כמו שהם, בצנעה. רק ששלזינגר, אדם שאיש לא ידע מאיפה הוא בא, כמה יש לו בכיס ולאן הוא הולך, הביא לקבוצה את עדי גורדון, חיים זלוטיקמן וזרק את גודס לספסל. ורשיצקי והמנהל המקצועי החדש, פיני גרשון, סבלו מחוסר מזל ובעיקר מפציעות. הקהל התעצבן ושליזנגר החליט ביום בהיר אחד להיעלם.

התמימות של הזמנים ההם איפשרה להצהרות כמו "נישאר לשחק בשביל הכיף, בשביל הסמל" להישמע נורמליות לחלוטין. השחקנים בהפועל חיפה לא קיבלו משכורות והמשיכו לשחק עד לסיום העונה, תוך שהם מארגנים בעצמם את ההסעות ומכבסים את גופיותיהם. הקבוצה סיימה במקום החמישי. השחקנים, שלעיתים היו מבריזים מאימונים או מגיעים למשחק ברגע האחרון, החליטו לקפוץ למשרד של שלזינגר. כיסאות עפו, שולחנות נהפכו אבל המשכורות לא שולמו עד עצם היום הזה. מהמשרד ברחוב מחניים לא נשאר היום שום דבר שיעיד שכאן ישב האיש שהרס את הכדורסל בעיר, זו שהיום חולמת צ'מפיונס ליג. לאחר מכן ברח שלזינגר מהארץ, בעקבות הסתבכות בחובות.

עם פתיחת המילינום החדש הגיע איש העסקים גד זאבי לירושלים. בטקס פתיחה, שנפל על מוצאי ט' באב, הוצגו השחקנים לעיני טדי מלא. שלל מופעים, שכללו קונפטי, זמרים מזרחיים ואת להקת שב"ק ס' (שספגה קללות ויריקות) פיתחו הרבה תקווה אצל אוהדי בית"ר ובראשם דוד נומה, שהגיע מאובזר בחליפה דנדשה.

עבור זאבי, איש העסקים המצליח, קבוצת ספורט כמו בית"ר הייתה המותג הנכון בזמן הנכון. אבל הביצוע היה כושל. זאבי מינה לתפקידי מפתח דמויות תמהוניות כחיים אבידן ושמעון בטאט, וגם את ביתו, מיכל, שהציעה בין השאר לערוך מופעי אריות בטדי. המינוי האומלל ביותר היה בעמדת המאמן. הבונקר של אלי גוטמן, אז המאמן הלוהט בנמצא, הביא לפתיחת עונה מוצלחת אך משמימה. האוהדים התקוממו, ירדו לחייו של גוטמן והאוהד דוד פצע אף ירק לעברו של ג'ובאני רוסו. גוטמן התאשפז עקב בעיות רפואיות מסתוריות, ובהמשך נטש את הקבוצה. בית"ר סיימה את העונה במקום מאכזב בשיפולי מרכז הטבלה, הרחק מההבטחות הגרנדיוזיות של הבוס.

בשנת 2001 נפתחה חקירה משטרתית נגד זאבי, שנאשם יחד עם מיכאל צ'רנוי בקבלת דבר במירמה בפרשת מניות בזק. מיכל זאבי נראתה יותר ויותר בטדי והאבא נראה פחות ופחות. ההאשמות נגד זאבי הובילו לחקירות חוזרות ונשנות במחלקה לפשעים בינלאומיים בפ"ת. עיתונאים החלו לשאול "האם דדש ידע מי האיש שהוא הביא לקבוצה האהודה בישראל".

בית"ר היתה בסכנת פירוק, ואוהדים החלו לערוך מגבית להצלתה. הישועה הגיעה בדמותה של קבוצת רוכשים, בראשותו של מוכר ג'ינסים מארצות הברית בשם מאיר פניג'ל. גם במקרה שלו, כמובן, איש לא טרח לבדוק מהיכן הוא בא ומהו הבסיס הכלכלי שלו. עסקיו של זאבי, אגב, נמצאים עד היום תחת כינוס נכסים.