פוסט מורטם

מבחינה אישית לא קל לראות סופרבול באשמורת ראשונה של בוקר וזה לא המשחק עצמו כמו החוויה שאחרי. כשאתה רואה משחק במקום עמוס לעייפה, אבל נשאר לבד באולם להענקת הפרסים, אתה מבין שמשהו חסר. עד שגם אתה מתייאש ויוצא.

באחד הפרקים ב"סימפסונס" מנסה הומר להיגמל מאלכוהול. הוא יושב במגרש בייסבול כשהקהל גדוש הבירות שסביבו זועק וצועק וממלמל עם פה יבש: "אף פעם לא הבנתי כמה משעמם המשחק הזה". ההתמודדות של בוקר יום שני היתה רחוקה מלשעמם. מסתבר, עם זאת, שאין כמעט זכות קיום לסופרבול בלי פרסומות, במיוחד אחרי שמתרגלים.

זאב אברהמי, בניתוח אינסטנט לאחר המשחק, גנב את מחשבותיי כשכתב ששחקן המשחק היה מספר 81. אוונס הוא לא הראשון בהיסטוריה שעלה לסופרבול עם רגל שבורה/גב דפוק/קדחת טיפוס הבהרות ונתן הצגה, אבל הוא הוכיח מעבר לכל צל של ספק מי התופס הטוב ביותר היום ב-NFL. לרנדי מוס יש יותר יכולות פיזיות, אותה כמות כישרון, אך כשבודקים את גודל הלב אין בכלל מה להשוות. על הנייר אוונס תפס ל-122 יארד, בפועל הוא אחראי ל-204. 82 היארד של טוד פינקסטון (שיש להודות שסוף סוף עשה עבודה מצויינת במחצית הראשונה) לא היו נרשמים אלמלא היו צריכים ביל בליצ'יק והמתאם ההגנתי שלו, רומיאו קרנל, להסיט אליו את רנדל גיי, בגלל ההתעלות של אוונס.

ברוב משחקי הסופרבול מנצחת הקבוצה שהיתה מועמדת לפני המשחק, אבל לא בכל סופרבול היא מנצחת בדיוק בהפרש שמבטא את ההבדל בין הקבוצות. למרות הדיבורים על חטיבת NFC חלשה, הפילדלפיה איגלס של השנה היתה שייכת לעילית גם ב-AFC. כשאתה מפסיד בפער של שער שדה אתה מנסה לנתח מדוע ומגיע למסקנה שמה שעשה את ההבדל הם הדברים הקטנים. הניצחון של ניו אינגלנד נעשה בסגנון שאותו מכירות רוב קבוצות הליגה, משהו כמו "איזו באסה, היינו צריכים לנצח, המשחק היה בידיים שלנו, פספסנו" רגע לפני שהן רושמות עוד הפסד מדכא.

הנשרים הכתיבו את הקצב מהפתיחה, ניו אינגלנד לא השיגה דאון ראשון מהמהלך הראשון במשחק עד שש דקות להפסקה ובכל זאת ירדה למחצית במצב של שיוויון. לאחר שטום בריידי שמט ואיבד את הכדור עשרה יארד מהאנדזון בפיגור 0-7, לא הצליחו האיגלס להשיג דאון ראשון וניו אינגלנד עשתה את השיוויון במהלך הבא. זו היתה הנקודה בה פילדלפיה הפסידה בעצם את המשחק.

לו אני אנדי ריד, אני מודיע היום לתופס פרדי מיצ'ל שהוא לא שחקן של הפילדלפיה איגלס יותר. מיצ'ל "לא שמע על רודני האריסון" לפני המשחק. להאריסון רשומות שתי חטיפות, אחת מהן היא זו שהבטיחה את הניצחון תשע שניות לסיום. הוא גם אמון על הפלת קוורטרבק אחת. ולו שחקני הגנה היו מוערכים יותר בקרב אלה שמצביעים, היה כנראה השחקן המצטיין בסופרבול הזה. ההנחה שהדברים של מיצ'ל הכניסו מוטיבציית יתר בחדר ההלבשה של ניו אינגלנד מוטעית מיסודה. זו אמנם קבוצה שניזונה מתחושות קיפוח אך לא זה מה שעושה אותה טובה יותר. הסיפור פשוט בהרבה: מיצ'ל הוכיח שהוא איש לא חכם, גם בהתבטאות וגם כשהתוצאות בשטח התגלו, ושחקנים חסרי-בינה הם פשוט לא מוצר מנצח בקבוצה שרוצה לעשות את הצעד הבא קדימה.

1. צריך לנקות את השולחן: השחקן היעיל ביותר הוא אולי דיון בראנץ', אולי טדי ברוסקי, אולי רודני הריסון, אבל זו בעיקר ההיסטריה האמריקאית סביב מנצחים. שחקן המשחק, בלי תחרות, היה טרל אוואנס.

2. שלושה סופרבולים, תשע נקודות הפרש. אדם וניטייארי שוב לקח סופרבול.

3.פילדלפיה הפסידה את המשחק פעמיים. הפעם השניה היתה מיד לאחר שהשוותה את התוצאה לארבע עשרה-ארבע עשרה: לא רק שניו אינגלנד רכבה לטאצ'דאון נוסף, אלא שבמהלך ההתקפה הבא של פילדלפיה הוכיח אנדי ריד שהוא מאמן נחות לביל בליצ'יק. תסתכלו מה עשה דיון בראנץ' במהלך הפלייאוף לעומת המספרים שלו בסופרבול. אין קשר. בליצ'יק ראה קלף מנצח והלך עליו (לאחר מכן הוא עשה זאת עם קווין פולק). פילדלפיה השוותה לאחר מהלך התקפה שהיה דומה לכל אורכו: תופס רץ שבעה יארדים, עוצר ומקבל ממקנאב מסירה. המסירות הללו פתחו את הדרך לריצות היעילות ביותר של בריאן ווסטברוק במשחק. משום מה ריד החליט להתעקש, במהלך ההתקפה הבא, לבסס את משחק הריצה.

4. אבל ההפסד החמור יותר של פילדלפיה היה דווקא ברבע הראשון, המנצח, שלה. ניו אינגלנד שיחקה איום ונורא, חטפה עבירות לא אופייניות, לא ייצרה כלום בהתקפה, ודונובן מקנאב והחברים נראו מאוד מאושרים אחרי הטאצ'דאון, אפשר לומר כמעט זחוחים. ניו אינגלנד עשתה טאצ'דאון והתחילה לעבוד.

5. מקנאב נתן משחק פחדני, עם שלוש מסירות לא אפשריות לטאצ'דאון, אבל עם אפס יארדים על הקרקע. אפס. זו סטטיסטיקה הרבה יותר חשובה מאיבודי הכדור שלו.

6. איזו תמונה נפלאה בסוף המשחק: החיבוק בין המאמן הראשי של ניו אינגלנד לשני העוזרים הראשיים שלו. ניו אינגלנד הצטרפה לדאלאס כקבוצה היחידה בהיסטוריה שזוכה בשלוש אליפויות בארבע שנים. אבל דאלאס עשתה זאת באמצע שנות התשעים, על סף עידן השחקנים החופשיים. ההישג של ניו אינגלנד הוא בלתי נתפס. היא האלופה הראשונה שכסף לא יכול לקנות.