החורף של 2001 לא היה קר. למעשה, במונחים בוסטוניים הוא בכלל לא היה חורף. אני לא ממש מבין איך בסוף ינואר, כשישבתי על הכיסאות של "היינץ פילד", היו 60 מעלות. 60 פאקינג מעלות פרנהייט, כמעט 15 צלזיוס, בלב ליבו של חורף צפון-מזרחי בארה"ב. חלום.
"תעצום את העיניים, כי יש סיכוי טוב שחוויה כזו לא תעבור יותר" חשבתי בעודי נכנס לעוד מנהרה בכביש הארוך והמשעמם שחוצה את פנסילבניה בדרך חזרה לניו אינגלנד. הרדיו הפסיק לקלוט כבר מזמן ובתחנת הדלק שאלתי מי ניצח את המשחק השני. "הראמס" היתה התשובה הצפויה אף על פי שבלילה, במלון, ראיתי בטלוויזיה כמה קרובים היו האיגלס במשחק הזה.
סט. לואיס ראמס. מרשל פולק, קורט וורנר, אייזיק ברוס, טורי הולט. אלה החבר'ה שאנחנו צריכים לעצור. אלה החבר'ה שטחנו את הליגה בלי רחמים שנתיים לפני כן וגם השנה. גרייטסט שואו און טרף, והם באמת באמת היו הגרייטסט שואו און טרף. ונגדם אנחנו עולים בעוד פחות משבוע. עכשיו התפקיד הוא לשחק אותה אופטימיים, לפזר הצהרות ולשדר לעולם שאנחנו הולכים לנצח. ברדיו EEI לא מפסיקים לספור את נקודות התורפה של הראמס ואני מעביר תחנה, לא יכול לשמוע את זיבולי השכל שלהם. מה נקודות תורפה, איזה?
לוייר מילוי אומר שלא נותנים לנו ריספקט. באיזשהו מקום כל בוסטון נעלבת יחד איתו. צודק העו"ד, כולם סופרים רק את הראמס, היחס בסוכנויות ההימורים הוא שני טאצ'דאונים, פיטסבורג עשו הזמנות לבית מלון עוד לפני המשחק נגדנו. תראו לנו ריספקט, רק קצת. אבל אלה הראמס, הראמס! תוצאה של 55-10 או 62-7 היא לא תסריט דמיוני כשמדובר בראמס. שעתיים לפני המשחק אני שואל את קרן אם היא רוצה לבוא למסיבה והיא שואלת מה היא איבדה שם. "זונה" אני חושב לעצמי בעודי סוחב את שלושת מגשי הפיצה החמים לדירה של ערן ויואש "הרי מחר היא תזרוק אותי ממילא ואני אכנס לשביזות של החיים. רק זה חסר לי, שבנוסף גם נפסיד".
בחוץ כבר הופכים מכוניות
המשחק מתחיל ואיזו סינית קשקשנית שואלת מה זה "פילד גול" אחרי שהראמס נותנים בשער שדה. בא לי לבעוט לה בראש, למטומטמת, עכשיו את נזכרת? זה כמו המונדיאלים האלה שאחותך מגיעה באמצע חצי הגמר ושואלת "אז כמה כמה ומי נגד מי?" או "יו, איזה חתיך מייקל אוון, הייתי עושה לו טובה". חלאס! זה לא הזמן לשאלות או לפנטזיות, זה הזמן להחזיר לדופק שלי מקצב סדיר.
טיי לואו עושה את הבלתי ייאמן ומחזיר מסירה של וורנר לאנדזון. אחר כך פאטן דופק זינוק של יאשין בימים הטובים ואנחנו ב-14-3. רגב מתקשר אליי מניו יורק. "כמה שמים שאתם מפסידים את זה?" שואל הבן זנונים ומדליק אותי. לך מפה, מלח מים, תתעסק עם הג'איינטס שלך, עם ג'ייסון סיהורן הכוסית ומייקל סטרייהאן. כלך לך, עוכר ישראל, קישטה.
אוטיס סמית' כמעט מחזיר חטיפה לטאצ'דאון וטבאקי ג'ונס באמת מחזיר לקצה השני אבל ווילי מקגינסט תופס את מרשל פולק. הולדינג. וורנר נכנס לאנדזון. "טפו עליהם, שימותו" אני צועק לערן לקצה השני של החדר "היתה לנו כזו הזדמנות לנצח ועכשיו הפסדנו. זו קארמה רעה, קארמה רעה. זה היה כתוב על הקיר" אני משתולל כמו נרקומן בתהליך גמילה. כשריקי פרוהל משווה אני זומבי, מסתכל על תמונת שמאלץ של איזה צלם חובב שיש להם בבית. איכס, איזו תמונה מגעילה, איך כל אחד חושב שהוא אמן בעולם הזה.
הכדור שלנו, התקפה אחרונה. רדמונד סוחב חצי הגנה של הראמס לקו החוץ. רגע, מי זה בכלל רדמונד? טרוי בראון מביא בתפיסה והכדור על ה-31 שלהם. 48 יארד בינינו ובין זכייה בלתי אפשרית. השדר פט סאמרול חושב שהוא משדר קריקט. "וינאטיירי בועט". הפסקה של שתי שניות. "וזה". הפסקה של עוד שלוש שניות. הכדור כבר מזמן עבר בין הברזלים אבל צריך לקבל אישור מסאמרול. "בפנים". תודה רבה, אשמאי זקן, הגיע הזמן שתיתן חותמת. זמן לחגוג.
בחוץ כבר הופכים מכוניות. תן לסטודנטים תירוץ לעשות בלגן והם ישרפו את העיר. ערן שואג "אמרתי לך, אמרתי לך" למרות שכל מה שעשה לפני הבעיטה היה להציק לי ולהקניט אותי על זה שהפכתי יותר לבן מאלי לוזון. בחוץ, בכיכר קנמור אני רואה את יניב. "למה אף אחת פה לא מרימה חולצה? למה אין ציצים?" אני שואג לו תוך צפירה אכזרית על הטרנטה שעליה מתחיל לרקוד איזה ספאניש בלי חולצה. ואז אני נזכר בקרן. פאק קרן!