אחת מליון

בלי הרבה רעש תקשורתי, ליון הפכה בשנים האחרונות לאחת הקבוצות הבכירות ביבשת. רק ב-2001 היא זכתה באליפות הראשונה שלה, אבל כיום היא כבר חלק בלתי נפרד מליגת האלופות וזוכה סדרתית בליגה המקומית. איך היא הגיעה למעמד הזה?

עד לפני 55 שנים, לא היתה קבוצת כדורגל אמיתית בעיר השניה בגודלה בצרפת והשלישית מבחינת מספר התושבים. לבירת חבל הרון, השוכנת למרגלות האלפים, היו ארבע קבוצות קטנות, שגימגמו בליגות נמוכות. קצת אחרי מלחמת העולם השניה נאבקו שתיים מהן באחד השלבים המוקדמים בגביע הצרפתי. העניין היה מועט ולמרות שאחת מהקבוצות עלתה לשלב הבא, שתיהן הגיעו למסקנה כי ימשיכו להפסיד כל עוד לא ינקטו במהלך דרמטי. ב-1950 הוחלט על איחוד של ארבע הקבוצות, תחת השם אולימפיק ליון.

למרות שליון התקדמה במהירות יחסית עד שהגיעה לליגה הבכירה, לקח הרבה זמן עד שכל העניין תפס. מרבית תושבי האזור נדדו בסוף שנות ה-60 כדי להנות מסנט אטיין הגדולה, שהיתה הקבוצה מספר אחת במדינה. בסוף שנות ה-70 נהנו שוב הירוקים של סנט אטיין השכנה מרצף של הצלחות: בעזרת מישל פלאטיני הם זכו בארבע אליפויות רצופות (עד היום מחזיקה הקבוצה ב-10 תארי אליפות צרפת, יותר מכל קבוצה אחרת).

בשנות ה-80 נכנסה סנט אטיין לבעיות כלכליות ומאז ועד היום, נדדה בין הליגה הראשונה והשניה. אבל זה לא סייע לליון לפרוץ: הקבוצה אמנם זכתה בגביע הליגה, אך ירדה לליגה השניה ועלתה חזרה ב-1988. עשור לאחר מכן, מונדיאל 98' עזר לשפץ את האיצטדיון המקומי, ה"סטאד דה ז'רלאן", והקבוצה החלה להתבסס באיטיות בצמרת. אחרי שנתיים בהן סיימה במקום השלישי והחמיצה ברגע האחרון את האליפות, החליטו בקיץ 2000 ללכת על רכש גדול. פייר לייגלה, טוני וורל וסוני אנדרסון נחתו בליון, והשאר היסטוריה.

משנת 1992 ועד 2001 הוכתרה בצרפת אלופה אחרת בכל שנה. האליפות הראשונה של אולימפיק ליון, תחת המאמן ז'ק סנטיני, הושגה רק בקושי במחזור האחרון, בזכות הפרשי שערים והרבה מזל. אחר כך הגיעו שנתיים של שליטה בלעדית תחת הדרכתו של פול לה גואן הצעיר. השנה ליון הולכת לקראת תואר רביעי רצוף ואולי גם תתקדם בליגת האלופות.

הבעיה היא שעד היום נחשבת ליון לקבוצה בינונית וצעירה יחסית, ולכן גם זוכה לחשיפה תקשורתית זעומה. השושלת שלה אמנם ניצלה ניהול כושל של שלוש הקבוצות הגדולות בצרפת - מארסיי, פ.ס.ז' ובורדו (מונאקו אינה נחשבת לקבוצה גדולה, אך נהנית מהקלות מס ונותנת פייט לליון), אבל ליון יודעת לקחת.

ליון בנויה מחומרים של אימפריה: ניהול נכון של אקדמיית הנוער, רכש נכון וזהיר, הנהלה שקטה וחכמה, מאמן שאפתן וסגל יציב ורעב. האקדמיה לנוער של ליון מפתחת כישרונות מכל רחבי צרפת, אבל גם מייבאת כאלה מאפריקה. סידני גובו נחשב אולי לייצוא הבכיר ביותר של המחלקה. גובו קיבל במהלך השנים האחרונות כמה הצעות לעבור לקבוצות אחרות, בליגות שנחשבות לבכירות יותר. הוא גם קיבל לא מעט הצעות לעבור לקבוצות עשירות בצרפת, אך החליט להישאר בקבוצה שמשחקת כמעט מדי שנה בליגת האלופות. בינתיים, בגיל 25, הוא כבר הפך לסמל של המועדון וקיבל מקום של קבע בסגל הנבחרת הלאומית.

מלבד גובו, בשנים הקרובות כדאי יהיה לשים לב לכמה שמות נוספים. בראיין ברגוניון, שכבש את שער הבכורה שלו בליגה במחזור האחרון, כבר מתחיל להתדפק על דלתות ההרכב. לחאתם בן ארפה בן ה-17, שזכה בקיץ באליפות אירופה לנערים עם נבחרת צרפת, יש עוד זמן להתבשל, אבל תזכרו את השם.

מהסגל הותיק שזכה באליפות הראשונה, נותר הבסיס, עם גרגורי קופה השוער, ועם ג'וניניו וגובו, שנכנסו עם הזמן לעניינים. בעוד גובו דואג לצעירים דוברי הצרפתית, ג'וניניו בן ה-29 הוא נציג הברזילאים ומנהיג בזכות עצמו. למרות האנונימיות היחסית, ברזומה של ג'וניניו ניתן למצוא שותפות לשלוש אליפויות ברזיל וגביע ליברטדורס אחד ב-1998 עם ואשקו דה גאמה. אבל דווקא באמצעות ההפצצות שלו ברגל ימין בליון, הוא קנה לעצמו מקום של קבע בהרכב הנבחרת הטובה בעולם.

"בחירת שחקנים חדשים זה המפתח להצלחה", אומר פול לה גואן. "הקשרים שיש לנו עם ברזיל תמיד עזרו לנו. העתודה שיש שם היא בלתי נגמרת, אבל תמיד היינו יסודיים מאוד בבחירה שלנו". סידני גובו מסכים איתו כמובן: "אדמילסון (כיום בברצלונה) היה כאן ראשון ומאז הגיעו לכאן לא מעט ברזילאים. הם שחקנים טובים שקל להסתדר איתם".

את אדמילסון וגם את סוני אנדרסון, הביא לליון ז'ק סנטיני, לימים המאמן המושמץ של נבחרת צרפת וטוטנהאם. לה גואן המשיך לטפח את הקשר הברזילאי ותחתיו הגיעו, מלבד ג'וניניו, גם ג'ובאני אלבר, שעזב במהלך העונה, הבלם כריס ונילמאר הצעיר והמבטיח.

לה גואן עצמו נחשב לשחקן אפור. את מרבית הקריירה הוא העביר בפאריז סן ז'רמן, שם גם הפך לסמל. את ה-3:2 מול ישראל ב-93', משחק שבו נטל חלק במדי הטריקולור, הוא בודאי היה רוצה לשכוח. בגיל 34 בלבד כבר יש לו שתי אליפויות כמאמן, שאליהן תתווסף כנראה שלישית בסוף העונה.

ליון הימרה עליו כשהחתימה אותו לאחר שסנטיני עזב לנבחרת. לה גואן היה צעיר יותר מכמה מכוכביו, אך קיבל תמיד כבוד. "אני לא תמיד בטוח בהחלטות שלי, אבל אסור שהשחקנים שלי ירגישו בזה. הם חייבים להרגיש שאני בעל הסמכות כאן, שאני קובע את ההחלטות המקצועיות. זה מספיק בשבילי. אני לא מרגיש שאני צריך לצעוק ולנופף בידיים על מנת להוכיח את זה. זה האופי שלי ואני לא רוצה לכפות על עצמי דברים שאני לא".

לה גואן, אולי בגלל השקט והמסתורין סביבו, בנה לעצמו שם של מאמן קפדן, טקטיקן, שאף פעם לא שם את כל הקלפים שלו על השולחן. הפוך מז'וזה מוריניו, למשל: "אני תמיד אעמוד בחזית ואתייחס לתוצאות, אבל כשזה נוגע לתקשורת חטטנית, אני לפעמים משתמש בתשובות מוכנות מראש. אני מודה, זו תכנית המלחמה שלי. אני אוהב לעשות את זה. ההצלחה הוסיפה לי הרבה ביטחון. מאז שהייתי ילד, הייתי קצת איטי, קצת חששן, אבל הכדורגל ריפא את זה אצלי".

בפגרת החורף הוא ביקש לפתוח את חוזהו שלו ואף איים בעזיבה אם משכורתו לא תשופר. מיד הועלו שמועות שחיברו אותו לפ.ס.ז' בעונה הבאה, אבל לה גואן חתם לבסוף על חוזה חדש בליון. אחרי הכל, גם הוא לא רוצה לעזוב את הפרויקט המצליח באמצע.

גם בתור שחקן, היה לה גואן ידוע ווינר חסר פשרות, בעל כושר גופני גבוה, חכמת משחק ואופי שקט ורגוע. בליון הוא מתכוון לבנות קבוצה שתרוץ חזק עוד הרבה שנים, על פי המודל של ארסנל. "ארסן ונגר הוא האב הרוחני שלי. הוא תמיד מצליח לבנות שלד שמחזיק מעמד שנים. הפעולות שלו תמיד עקביות, מחושבות ומבוצעות כהלכה. הוא הפך לאייקון בעולם האימון". עם זאת, לה גואן ישמח להצליח קצת יותר מאביו הרוחני בליגת האלופות.

למרות שבקיץ ובמהלך העונה היא שיחררה כמה מהברגים המרכזיים שלה (את אדמילסון ואלבר כבר הזכרנו, דהורסו עבר למילאן ולואינדולה למארסיי), ליון שמרה על כוחה. בליגה היא מובילה את הטבלה בהפרש של 6 נקודות.

אתמול ציפה לליון עוד קרב גדול בשמינית גמר ליגת האלופות, מול אלופת גרמניה של תומאס שאף, ורדר ברמן - עוד סיפור הצלחה גדול שנעלם מעיני התקשורת. אחרי הניצחון הגדול 0:3 בגרמניה, ממשיכה ליון לבנות לעצמה ותק על הבמה הגדולה של אירופה. העונה היא סיימה את שלב הבתים במקום הראשון זו השנה השניה ברציפות. בעונה שעברה היא הודחה רק בקושי ברבע הגמר על ידי פורטו, שזכתה בתואר בסופו של דבר. לה גואן מתכוון להמשיך עם השיטה שלו, 4-5-1, שבקלות מתחלפת ל-4-3-3, עם גובו (ימין) ומאלודה (שמאל) בכנפיים. וילטורד, שרק עכשיו מתעורר מפתיחת עונה בינונית, אמור להוסיף עוד נסיון לזה שכבר נצבר ובליון באמת יש תחושה שאפשר ללכת עד הסוף, גם בזירה האירופית.

"אסור לנו להשתנות גם נגד היריבות החזקות ביותר. זה הלקח שלמדנו מהמשחקים נגד פורטו בשנה שעברה", טוען לה גואן. "יש לנו את דרך המשחק שלנו ואנחנו צריכים להיצמד אליה. כולנו עשינו חושבים אחרי ההדחה בשנה שעברה ואני מקווה שהפעם נעלה שלב אחד יותר גבוה". לה גואן לא יסתפק בפחות מתקיעת יתד בפסגת הכדורגל האירופי. גם אם זה לא יקרה השנה, הוא בדרך הנכונה.