מאז ההתפוצצות בפיינל פור הקודם, המקום של מכבי תל אביב בפיינל פור הבא, במוסקבה, נתפש כודאי. פתיחת העונה הנוכחית, שבה דרסו הצהובים כל מה שנקרה בדרכם, רק חיזקה את הרושם הזה. שני הפסדים בשלושה משחקים באירופה, נפילה מוזרה מול ראשל"צ ומשחק צמוד בירושלים החדירו מעט ספקות. אבל דווקא הניצחון בסיינה, בהרכב כמעט מלא (מינוס חצי וויצ'יץ'), הבהיר עד כמה ניצחון ברמות הגבוהות באירופה הוא משימה קשה, עד כמה מכבי היא קבוצה לא מושלמת ועד כמה הדרך לגביע הבא תהיה ארוכה ורבה.
ראשית, היריבה. סיינה היא קבוצה קצת מוזרה, ולכאורה לא ממש מאיימת. ורביצ'ה סטפנוב הוא חצי רכז-חצי קלע, בוטסי תורנטון וונטרפול הם זרים מהדרג השני ביבשת וקרלטון מאיירס הוא מקרה ראש, שעתידו הרחק מאחוריו. אלא שקרלו רקלקאטי, מאמן שמצליח היכן שהוא דורך, למרות כדורסל לא מתוחכם במיוחד, נהנה גם מעומק בלתי נגמר, מארבעה שחקנים בעלי יכולת קליעה מחוץ לקשת בכל הרכב, ומפוטנציאל התפרצות של אחד הגארדים שלו בכל ערב. ביד אליהו זה היה תורנטון, עד שנפצע, ואילו בסיינה הגיע ברבע האחרון מאיירס, עם ארבע שלשות מטורפות, ווונטרפול, שלקח את הכדור באגרסיביות לסל. סיינה העיקשת מסרבת למות, עד הבאזר הסופי.
למכבי, מנגד, יש חומר שחקנים של קבוצת על. פארקר, שאראס ווויצ'יץ' הם שחקני אן.בי.איי לגיטימיים, באסטון היה כזה עם עוד כמה קילוגרמים של שרירים ושיפור ניכר בריבאונד ובהגנה. אבל הרגליים האיטיות בקו האחורי מחייבות את פיני גרשון למצוא פתרונות יצירתיים בהגנה. בתחילת העונה הוא השתמש דקות ארוכות במץ' אפ זון ובחילופים אוטומטיים, אבל היריבות הסתגלו להגנות האלה וגילו שכדי לעשות סל נגד מכבי צריך פשוט לחדור באגרסיביות לטבעת ולהסתער על ריבאונד ההתקפה. זה מה שעשו גם האיטלקים.
רק שמול סיינה השתמשו הצהובים בהגנה יותר קונבנציונלית ופחות מסוכנת: הגבוה, בדרך כלל וויצ'יץ', יצא לשחקן עם הכדור בפיק אנד רול. במקום להשלים חילוף, הגארד הנמוך חזר לשחקן שלו ווויצ'יץ' ביצע חילוף עם הגבוה השני רוטציה של שלושה שחקנים, שבסופה אין מיס מץ'. עם זאת, מכבי עדיין נאלצה לבצע התאמות רבות בהגנה, מה שגרם לבלבול בריבאונד. סיינה חגגה מתחת לקרשים, ונשארה בחיים. גם הירידה האיטית להגנה של מכבי מוטיב חוזר ולא ממש ברור בקבוצה כל כך מאומנת עזרה לאיטלקים לשרוד.
מכבי ניצחה בסיום בזכות דקות ארוכות של הגנה טובה, למרות הכל, אבל גם עקב שתי הקבוצות השונות שלה בהתקפה: זו שמשחקת כדורסל קבוצתי ומענג, וזו של של אנתוני פארקר. בשלוש ההתקפות הראשונות במשחק ביצעה מכבי תל אביב פיק אנד רול של שאראס ובאסטון, כשוויצ'יץ' מתמקם בהיי פוסט, יוצר זווית מסירה, מקבל כדור ומזין את באסטון, שמתגלגל פנימה. פעמיים זה הסתיים בדאנק, פעם אחת בזריקות עונשין. אבל סיינה הסתגלה, וויצ'יץ' יצא מהפוקוס וליאסיקביצ'וס היה ערב בינוני, עם סלים חשובים וגם איבודי הכדור הרגילים. גם טל בורשטיין, אחרי רבע ראשון מושלם, הזכיר למה פיני גרשון מתקשה להאמין בו, עם איבודים והחלטות רעות.
כאן נכנסה לתמונה הקבוצה השניה, זו של אנתוני פארקר. מערב לערב מאבד השחקן הזה קשר עם חללית האם, הקבוצה שלו, לפחות בחלק ההתקפי. בדקות ארוכות הוא נהנה מבידודים ומפיק אנד רול, עושה סלים קשים בנפילות אחורה ובחדירות לטבעת, סטייל מייקל ג'ורדן. בערב בינוני של שאראס, וויצ'יץ' ובאסטון (שהיה טוב בדקות ששיחק, אבל היה על המגרש רק 16 דקות), סחב פארקר את הקבוצה שלו על הגב. סייעו לו גם דיון תומאס, בעוד משחק נהדר, וגור שלף, שהוכיח שאיי.קיו כדורסל לא הולך לאיבוד, גם אחרי חודשים ארוכים על הספסל.
הפער הזה בהיררכיה, בין פארקר לקבוצה, ילווה את מכבי עד סיום העונה. בעונה שעברה, עד המשחקים האחרונים, מכבי היתה הקבוצה של שאראס, מה שעורר איבה וניכור אצל חלק מהשחקנים. נדמה שפארקר, שעובד קשה בהגנה ונהנה ממזג מעט יותר נעים, מעורר פחות התנגדות, גם אצל המאמן שלו. מכבי תמשיך להיות קבוצה לא מושלמת, והמאמן שלה ימשיך לעשות את הדברים הנכונים כדי למצוא פיתרונות לחסרונות הללו. כשזה לא יעבוד, בדרך כלל יהיה שם שחקן מושלם אחד (בקנה מידה אירופי) כדי להציל את היום.