הפועל ת"א מברברת - ומתרסקת

פתיחות תקשורתית היא על פי רוב דבר מבורך, אבל במקרה של הפועל תל אביב, שהיתה סגורה לתקשורת בשנים האחרונות, כבר ניתן לדבר על מודל שנוצר לפיו: שותקים=מצליחים, מברברים=מתרסקים.

בעידן הבעלות של תאומים ושות' הפועל שתקה. גם בחירת המאמנים באותה תקופה לקחה בחשבון את יכולתם לנצור את הלשון, מה שמסביר במידה לא מבוטלת את הבחירה באלי כהן ודרור קשטן וההצלחה עמם, לעומת הקריסה וחוסר היכולת לעבוד עם בחורים פתוחים מסוגם של גיל לנדאו ושייע פייגנבוים.

כהן סידר לקבוצה גביע ומקום בגביע אופ"א (98/99), דרור קשטן הביא דאבל (99/00), סגנות (00/01), סגנות, רבע גמר גביע אופ"א וגביע הטוטו (01/02), מקום שלישי (02/03) ומקום חמישי (03/04). כמעט בכל שש העונות האחרונות היתה הפועל ת"א שותפה למאבק האליפות עד לרגע האחרון. השתיקה עשתה להפועל רק טוב. ההתנהלות הזאת לא היתה תולדה לפחד, אלא מתוך אמונה שזה הדבר הנכון. היו טיפטופים, כי אין שום יכולת למנוע אותם, וזה גם עלול להיות טפשי לנסות לכפות בידוד מוחלט. תאומים נתן לשחרר לחץ מדי פעם, אבל זה תמיד נראה כמו פיצוץ מבוקר.

השבר הגדול הגיע בסיום העונה הקודמת; ריבים מתוקשרים בין הבעלים, פרידה נרגנת מקשטן, עזיבה תמוהה של אבוקסיס לאשדוד עם איומים לפתוח את הפה, וחזרה שנראתה עוד יותר מוזרה.

אולי זה מה שצריך לקרות אחרי כל כך הרבה שנים של שקט, אבל השנה המגמה עוד הקצינה. תהליך הפרידה מגילי לנדאו יכול להיות מוצדק מקצועית אבל העתונות בחשה בו בכל שלב. מין משחק שכולם לקחו בו חלק. פתאום לא היה אימון זניח, עימות שולי בחדר ההלבשה, או משהו טריוויאלי אחר שלא מצא את דרכו לכותרות. הפועל תל אביב נחשפה במערומיה. ובהעדר יכולת מקצועית לחפות על כך, מדובר במרשם בדוק לירידת ליגה.

אחר כך קולף עורו של חנין בעתונות ועכשיו פייגנבוים לא מאמין למה שעיניו קוראות בוקר בוקר. בהפועל ת"א אוהבים העונה בעיקר לדבר. בשקט, במחשכים, מאחורי הגב. פייגנבוים נחשב למוטיבטור עצום, אבל הסיטואציה דורשת שישתמש יותר בזיכרון שלו. באסיפת השחקנים הקרובה, או בפגישה עם חברי הדירקטוריון, למשל, כדאי לפייגנבוים להזכיר לחברים משפט מיתולוגי שטבע המאמן האגדי של הפועל ת"א דוביד שווייצר ז"ל: "למה הדג בצלחת? כי הוא פתח את הפה".