שירים ושערים

הורגלנו לאבחן את אוהד הכדורגל כחוליגן, אדם אלים, בריון שטוף שנאה. ואכן, כשמאזינים למחרוזות כמו: "אומרים מכבי נאצים/ שרמוטות מזדיינים/ הלוואי תמותו שתישרפו חיים./ שער 11 גטו/ שער של חזירים/ איזה רימון אכלתם בליגת המילואים" (אוהדי הפועל תל אביב) ולקריאות ה"טועמה מחבל, טועמה מחבל" (אוהדי מכבי תל אביב) או לחלופין "תל אביב עולה באש" (שאר קבוצות הליגה) קל לנפנף בשירי הטריבונה בתור ה'כתובת המאיימת שעל הקיר'. אך יותר משמלמדים שירים אלה משהו על אופיו המחורבן של האוהד הממוצע, מוכיחה כמות השירים שמחברים ושרים האוהדים ביציע כי לפני הכל מדובר בחובבי שירה. ומרבית השירים, כפי שתכף נראה, דווקא עוסקים באהבה.

בשירת האוהדים ניכרים היטב היסודות המבטאים יותר מכל את זהותו התרבותית האסוציאטיבית, ובעיקר את זהותו הרוחנית. אותה חזות מחוספסת ובוטה, כפי שהיא משתקפת באוזני אלה שאינם נוכחים ביציע דרך קבע, אינה יותר מקליפה המגנה על הילד הרגיש בעולם ציני ואכזר.

השיר הכי פופולרי היום במגרשים, שיר שנישא בפי אוהדי כל הקבוצות בלי יוצא מן הכלל, הוא שירו של גילי ארגוב "מי המציא את האהבה":

"מי המציא את המילה אהבה
שהיא שורפת לבבות
האין זו דרך אבודה
שלפעמים גם בא לבכות"

אהבה. אוהד הקבוצה מכיר רק באהבה. משם הוא מגיע ולשם הוא הולך, גם כשהוא יודע שלפי התפיסה הרציונלית "זו דרך אבודה" שאין בה מנצחים: לא מבחינה פיננסית (הקבוצה רק תשאב ממנו כסף), לא מבחינת ההצלחה (יש רק אלופה אחת מתוך 12, כך שהסיכויים לרעתו), ולא מבחינה רגשית (אי אפשר לצפות 90 דקות רצופות בדבר הזה שנקרא כדורגל ישראלי ולחוש אושר מזוקק, גם אם הקבוצה שלך מנצחת). במשחק החיים הספורטיבי כולם מפסידים בסופו של דבר, ובכל זאת שיר הנושא הוא אהבה. "מי המציא את המילה אהבה", דורש האוהד לדעת. לא התנתקות, לא כסף ולא פוליטיקה. רק דבר אחד, מילה אחת - אהבה. אהבה לקבוצה, אהבה שאינה תלויה בדבר. נו, כמה אלים יכול להיות מי שרץ כל שבוע לחורבות שבהן משחקים את השעמום הזה רק בשביל לתהות על הקושיה הערטילאית והרומנטית הזאת. ועל הדרך גם לא מתבייש לבכות.

בארגנטינה שרים אוהדי ריבר פלייט: "לא אכפת לי ההפסד או הניצחון/ ריבר פלייט/ תמיד אהיה איתך/ השנים חולפות ושחקנים עוברים/ אבל מה שלא חולפת/ זאת אהבתי". בכל העולם האוהדים שרים: "לעולם לא תצעדי לבד".

ואכן, אצילית היא נפש אוהדי הכדורגל. החשש הגדול הוא להישאר לבד. לכן מצטופף ההמון ביציע, מבקש להקנות לו זהות קולקטיבית. שותפות למסע. האהבה מחברת. תכונות כמו אדישות וחשיבה רציונלית נחשבות "רעות". אהבה, אותו רגש שמחבר בין שני גורמים, הוא הדבק הקיומי. למעשה, גם שירי השטנה ליריבה בעצם נועדו להבטיח שלא תשכח את מושא אהבתך.

"התאהבתי בך מזמן
להיגמל אני לא מוכן
אני הולך איתך כמו נרקומן
לא אוכל ולא נרדם
אני כבר חצי בנאדם
בגללך אני כמו מסומם
לא הירואין ולא אקסטזי
לא חשיש ואל.ס.די
אני מכור אלייך, מכבי"

שוב, זה תמיד אהבה. מוציאה אותנו מדעתנו. בלי עזרת סמים. עם הנשמה. אהבה שמכילה את כל ההסברים להתנהגות המשונה הזאת. הלא רציונלית. הרומנטית. לקבוצה מתייחסים כאהובה, ושלא כמו לאהבה לבחורה או לבחור, אוהדי הקבוצה קנאים למושא אהבתם אבל נטולי קנאה. אין קנאה כי זוהי אהבה המונית. לכולם מגיע להשתייך לקבוצה. כמו בהופעה של הלהקה האהובה.

יש שירים שתפקידם לעודד, יש שתפקידם להמריץ ויש כאלה שתפקידם לנגח. אבל אין אף שיר סולו. הכל ביחד. קומוניזם רגשי. היכולת לשיר בקול אחד, בשפה אחת, את אותו שיר שנובע ישירות מהלב תמיד מזכירה תפילה בבית הכנסת. האיצטדיון הוא בית המקדש. האוהדים שרים את אותם שירים, מחזקים את עצמם, מסייעים לקבוצה שמתלהבת ונלחמת בשם אותם אנשים שכה אוהבים אותה מהיציע. מחזוריות. חיזור. חזרה. חריזה. אהבה ללא תנאים. מכאן אנו מגיעים ללייט מוטיב השני אצל האוהדים, אהבת אם.

"כמו הים, כמו לב הים, לבו של מרקו סוער בו.
הוא יורד לחוף, יורד לחוף, מביט למרחק
כי אמו שלו, שם במרחקים, והלב... הוא רוצה אל אמא.
גם בלב, כמו בים, סערות יש וגם סודות,
מי יגיד לו, מי יידע? הסוד שבלב.
הלאה! אל המרחק! אמא! שם במרחק! עוד מצפה לו דרך ארוכה.
אל המקום בו אמא מחכה.
מעבר הר וים, הלב מושך לשם, רוצה לעוף אל אמא, למרחק"
(מילים: לאה נאור)

זהו אחד השירים שמרכיבים את ספרון השירה האולטימטיבי של כל קבוצה. מה מבקשים אותם בחורים צעירים? הם מבקשים את אמא. חזרה אל מקור החיים. המקום שממנו באנו כולנו. ובקונסטלציה הנוכחית -המועדון בצורתו הראשונית ביותר. ואמו שלו, שם במרחקים - דגש על שם. גם הלחן סוחף (קויצ'י סקטה). מבחינת האוהדים זה לא רק שיר הנושא מתוכנית ילדים אהובה ("הלב"); זו קריאה נרגשת, תפילה אל הרוח "אל המקום בו אמא מחכה". ואיפה היא מחכה? "מעבר הר וים", המקום שרגליים ארציות וגשמיות לא ייקחו אותנו אליו. הלב מושך לשם, מקום שהדרך היחידה להגיע אליו היא לעוף, לפרוש כנפיים דמיוניות, רוחניות ולעוף מעל הכל "אל אמא, למרחק".
הסוד שבלב" - סוד. מסתורין. המקום שבו אין תשובות. וזו אולי תמצית דת הכדורגל: אין תשובה.

הרומן "הבטחה עם שחר" של רומן גארי נפתח בתיאור העולם כשקרי. גארי, למרות זאת, מבקש שהכל יהיה יפה כמו אהבה של אמא, אהבה בלתי מותנית. אבל בחיים אנחנו מגלים שאין כזה דבר אהבה בלתי מותנית. כל החיים אנחנו מחפשים למצוא שוב את האהבה של אמא. הכמיהה האדיפלית. המסע של הילד. "הלב" של אדמונדו דה אמיצ'יס הופך לשיר שכולו כמיהה להגיע דרך הכדורגל לעולם אחר, פחות קפיטליסטי. שהרי בעולם של היום היו עוצרים את אמא של מרקו שנטשה אותו, ואת האבא שנתן לו לברוח היו זורקים לכלא. אבל אנחנו, אוהדי הכדורגל, ממשיכים להתגעגע.

"הלב" תפס תאוצה בשנים האחרונות בעיקר כהתרסה נגד הכסף הגדול והבעלות הפרטית שהשתלטו על הכדורגל. לנו נשאר רק הלב, הכמיהה אל האם המגוננת. לפני עידן שחר, הרציקוביץ', סגול, שמיר, לוזון, פניג'ל ודומיהם. לאוהדים קר בעולם הקפיטליסטי. שירת "הלב" מפשירה אותם.

גם שירו של דקלון, "אמי", מככב ביציעים:

"יום יום אותה שעה
רואה אותה ממול
יושבים סביב תשעה
לומדים בסלסול
המורי הזקן, השוט על כתפו
במבט בוחן עומד על משמרתו
הגיע הזמן אומרת אמי
הכל כבר מוכן
לזיין "ת'אדומים"
פזמון:
"טועמה מחבל, טועמה מחבל
הכל כבר מוכן לזיין את הפועל".
או
"את מכבי"
פזמון:
"בנין נרקומן ונימני גרמני
הכל כבר מוכן לזיין את מכבי".

שיר זה, אחד הפופולריים ביציעים, מציג כמיהה למחזוריות חיים אותנטית שבזה לאורח החיים המשרדי. שימו לב לפתיח:
"יום יום אותה שעה/ רואה אותה ממול/ יושבים סביב תשעה/ לומדים בסלסול"

מחזוריות החיים. יום יום אותה שעה - עוצמתו של הכדורגל נובעת בין היתר מחוקיות טבעית ובסיסית. סרבנות עיקשת בכל הקשור באימוץ אמצעים טכנולוגיים. "לומדים בסלסול". אווירת הלימודים הנוקשה מופרת כש"היא" עוברת ממול. הנער שצריך ללמוד להשתלט על היצר. "יושבים סביב תשעה לומדים בסלסול" - החדר התימני הנוקשה. פה נכנס גם המורי הזקן, "והשוט על כתפו". דמות האב האמון על הסדר, המשמעת והחוכמה. "במבט בוחן עומד על משמרתו" - לימודי התורה. הכדורגל כדת היחידה שלא אומרת שהיא מחזיקה באמת אחת. היה זה פלאטיני שאמר כי "בכדורגל אין אמת מוחלטת". פעם זה מנצח ופעם זה מנצח.

"הגיע הזמן אומרת אמי/ הכל כבר מוכן/ לזיין ת'אדומים" או "את מכבי". שוב חוזר מוטיב האם. האוהד גס הרוח הוא ילד קטן אשר ממאן לעשות ולו צעד קטן ללא הוראה מאמו, אפילו בחדר המיטות.

"כמה יפים היו אותם ימים
לא מתראים וגם לא מדברים
חבל
לשכוח מנסה
וזה מאוד קשה
בלילות לבי מלא פחדים
לחשוב שאת נמצאת עם אחרים
עצוב
מתי אותך אראה
חשיכה עד ערב שלפני??
נימני להיות איתך בכל דקה
הו אבי נימני
אני נשבע
אוהב נורא
הו אבי נימני
ואז נוכל לפרוש כנף
ולחלום
ספרתי גול וגול"

השירה האדירה שמופנית כלפי אבי נימני מאפיינת את שירי האהבה האינטימיים בין אוהד לשחקן. מה שבעיקר מפתיע בשיר זה הוא שאוהדי מכבי התחילו לשיר אותו לכוכב שלהם עוד כשהיה בהרכב, כאילו חזו מראש את הסוף המר, את הפרידה. כי אוהדים אוהבים תמיד, גם כשמראש האהבה תלווה בפורענות.

כיום, כשנימני כבר לא בקבוצה, השיר תפס תאוצה. געגועי אוהדי מכבי למי שגדל בקריית שלום מזכירים לי יותר מכל דבר אחד את כיסופיו של שלמה אבן גבירול אשר ערג לארץ ישראל מספרד.

"כמה יפים היו אותם ימים", שרים האוהדים, זכר לתקופה שלא תחזור, "לא מתראים וגם לא מדברים", הזמן חולף.

המילה "חבל" ראויה להתעכבות. יש כאן הפגנת בגרות. השלמה. אך עם זאת משקפת ההשלמה גם ציניות קרה כלפי הרוע הטמון בחיים: "חבל". פשוט חבל, לא יותר, גם אם "לשכוח מנסה וזה מאוד קשה".

השורות שסוגרות את הבית נחשבות גם לב לבה של היצירה: "בלילות לבי מלא פחדים" - קודם כל לילה. כבר מפחיד. הלילה הוא הזמן שבו המולת היום שוככת. שעות האור, שבהן אנו תולים?? אשליות ומוצאים תקווה ותכלית ביקום כאוטי - נגוזו. עכשיו חושך. רובנו ישנים. מקווים לאבד את ההכרה ולגלוש ללא טרדות קיומיות לעבר השינה הערבה המחכה מעבר לפינה. אך לבו של אוהד מכבי נוקף. סדר עולמו המוכר הופר. עכשיו הוא מלא פחדים: מי יבקיע? מי יתעתע ביריב עכשיו? עם מי אזדהה? והאם באמת אפשר לבנות על קובי מוסא?

"...לחשוב שאת נמצאת עם אחרים" - לא מספיק שאין מי שיבקיע, האוהד מדמיין את מושא אהבתו רועה בשדות זרים. מנצח משחקים ליריבה. לבית"ר.
אך ישנו דבר מה נוסף שבולט לעין ולאוזן - "את נמצאת עם אחרים". אמנם מדובר בכוכב זכר, אך מילות השיר מגדירות אותו כ"את". אוהדי מכבי אינם מתעסקים בזוטות כזהויות מיניות. אהבה היא אהבה, כולל הומו~ארוטיות, ללמדכם שהפמיניזם?? העמוק ביותר בולט דווקא ביציעים.

ואז, לפתע, פזמון שיוצר מהפך: "נימני להיות איתך בכל דקה/ הו אבי נימני/ אני נשבע/ אוהב נורא/ הו אבי נימני/ ואז נוכל לפרוש כנף/ ולחלום/ ספרתי גול וגול"

כך מובסת המציאות. למרות שהפרידו בין האוהד לאבי, ואף שהחליף את המדים, מגלה האוהד שאם רק יחליט, אבי והוא לעולם לא ייפרדו. האוהד מכריז עצמאות. לא המציאות והכוחות השונים שפועלים בה יקבעו את מה שבלב. הרוח חופשית. ובמקום שישנה אהבה ישנה גם אמונה, ופתאום הלילה, שרק לפני שורות ספורות היה כה מאיים, הופך למקום שבו נפגשים ופורשים כנף. בחלום.
עומדים להם בחורים צעירים ושרים שיר אהבה לגבר אחר. שרים בפומבי, ביחד, בלי להתבייש, "אני נשבע, אוהב נורא".
הפרידו ביניהם, יש המנסים להשחיר את פני האוהד והאליל, אך האובססיה מנצחת.

תיאוריות פסיכולוגיות שמבוססות על תורתו של יונג טוענות שזהות מינית מלאה, שלמה, היא היכולת לתנות אהבה עם שני המינים: גם עם אבי נימני וגם עם אשתו (מטאפורית, כמובן). אוהד הכדורגל המצוי מוכיח דרך שיר זה שהוא נמצא במקום שלם, מינית ורוחנית, על אף הפרידה והמיניות המבולבלת. לב שבור הוא לב שלם.