יום טוב כהן זוכר את המגרש הזה כבר מגיל חמש. אולי אפילו קודם. סבא שלו גר בחורשה הקטנה שעומדת לצידו ונהג להכין כל יום לימונדה קרה לשחקנים. הנכד הצעיר שהעריץ את השחקנים חילק את הכוסות וקיבל בזכות המשקה המתוק והקר מנה הגונה של חום ואהבה. הוא זכה בזריקת אמונה חסרת גבולות מהמועדון, ישר לווריד.
המועדון הוא גדנ"ע יהודה, או במילים של בית משפט: "העמותה לקידום מועדון הכדורגל גדנ"ע תל אביב". המקום: שכונת שפירא. ההיסטוריה: הוקם בשנת 1947 בהוראת ראשי הישוב. המטרה: ליצור חלופה תעסוקתית לילדי שכונות המצוקה של דרום תל אביב. האמצעי: כדורגל. נקודות בולטות בהיסטוריה: חיים רביבו, סלים טועמה, מיכאל (לופא) קדוש, אמציה לבקוביץ', אבי יחיאל ועוד רבים נוספים. הסוף: כנראה מר. אם לא יימצא תקציב נוסף למימון השכירות של המגרש, בית המשפט יורה למועדון לפנות את המקום.
כהן הוא יו"ר העמותה והרוח החיה מאחורי פעילות המועדון. בלעדיו, אומרים הילדים והפעילים בקבוצה, המקום היה הופך שממה.
נתחיל מהסוף. לפני כשבועיים, ביום שלישי שבעה בדצמבר התקיים בבית משפט השלום בתל אביב דיון ראשון בסוגיית עתיד המועדון. פרופסור מנחם הרן הירושלמי, שזכה בעבר בפרס ישראל, הגיש לבית המשפט תביעה כנגד העמותה וכנגד עיריית תל אביב, לפינוי וסילוק הקבוצה מן המגרש. זאת בטענה כי הוא יורשו של חלק קטן מן המגרש שבו משחקות ומתאמנות הקבוצות של המועדון.
פרופ' הרן גילה לפני מספר חודשים או שנים, כך טוען עורך דינו, נתן בביוף, כי הוא יורשו של חלק מהמגרש שבו נמצא המועדון. "חודשים חיפשנו מי האבא והאמא של המקום הזה", מתחיל בביוף להציג את גרסתו, "בהתחלה פנינו לעירייה וגם הם לא ידעו מה לומר לנו. רק בשלב מאוחר, בחודש מאי, הבנו שמדובר בעמותה זו".
לו טרח פרופ' הרן לבקר במקום, היה מגלה במהירות מי פלש לו לשטח. גדנ"ע יהודה יושב על שטח של כחמישה דונמים בשכונת שפירא בסמוך למנזר הלבדוק את שמו ולכלבייה העירונית. חלקו של פרופ' הרן מסתכם בכחצי דונם מכלל המגרש, חצי דונם הכרחי ביותר. אם בית המשפט יקבל את טענותיו, ייאלץ המועדון לפנות את המגרש ולסגור את שעריו.
מהממשלה לעירייה
מועדון גדנ"ע יהודה הוקם בשלהי שנת 1946 על ידי שמואל מושקוביץ בן אשר, בשכונת שפירא בדרום העיר. "בתחילת הדרך", כך מספר יו"ר העמותה, יום טוב כהן, "מושקוביץ קיבל הוראה מראשי הישוב, שלימים הקימו את צה"ל ואת משרד הביטחון, להקים במקום מגרש כדורגל שיישמש את ילדי השכונות". מושקוביץ הקים, משרד הביטחון תיקצב ופעילות המועדון מומנה על ידי הממשלה עד אמצע שנות התשעים, אז עברה לניהול העירייה.
בכתב ההגנה שהגיש חבר המועצה לשעבר, עו"ד נסים שקר, שמייצג את המועדון בהתנדבות, מצוין כי קיימים מסמכים המעידים על פעילות המועדון כבר ב-24 באפריל 1947. עוד צוין כי לפני הגעתם של הפעילים המגרש היה נטוש וצמחו בו עשבים שוטים. לדבריו, "הוא כלל לא היה ראוי לשימוש, בטח שלא כמגרש כדורגל". הוא טוען שיש מסמכים המעידים על כך שאנשי המועדון ניכשו עשבים, יישרו את שטח המגרש והפכו אותו למגרש מסודר שבו התקיימו אימוני הקבוצה ומשחקים בשבתות באופן סדיר, תחת עינו הפקוחה של מושקוביץ, שדאג באותם ימים לכל.
"את צריכה להבין", אומר כהן, "באותם ימים היו מסמנים מגרש לפי זריקת אבן. מישהו היה מרים אבן מהאדמה, זורק אותה ואיפה שהיא היתה נוחתת שם היו קובעים מגרש. שנים אנחנו כאן ואף אחד לא בא לבדוק של מי השטח, מה ההיסטוריה שלו, תמיד קיבלנו תמיכה מהמדינה או מהעירייה. המקום הזה שייך לאנשים, לילדים בשכונות ובעיקר לכדורגל".
לאורך כל השנים ניפק המועדון לא מעט כוכבים: מיכאל קדוש, שהיום מאמן את מכבי הרצליה; אמציה לבקוביץ, שחקן הפועל תל אביב ומאמן מכבי חיפה בעבר; שמעון בן יהונתן, שהפך להיות שחקן נבחרת ישראל; צבי פרקש, ששיחק בכוח רמת גן ובנבחרת ישראל; ועוד רבים וטובים. וזה בלי להזכיר את כוכב העל חיים רביבו שפרש לאחרונה, סלים טועמה, אבי יחיאל ועוד.
גדנ"ע יהודה היה באותם ימים המועדון היחיד שפעל בלי קבוצה בוגרת, או במילים אחרות, בלי האפשרות להרוויח כסף מהשחקנים שהוא מגדל. רק למען הילדים. אבל גם היום, למרות שבטוברוק יצרו מודל זהה, מדובר במועדון ייחודי באזור תל אביב. "כל הילדים שמגיעים להתאמן במועדון זוכים לקבל מאמנים מקצועיים, יחס חם ובעיקר הזדמנות", אומר כהן, "ההזדמנות הזאת, להבדיל מבמועדונים אחרים, לא מתומחרת כשהם מגיעים לגיל 18. הם פשוט מקבלים את כרטיס השחקן שלהם ויוצאים לבד לדרך. אין אף אחד שקושר אותם בחוזה או באפשרות לעבור לקבוצות אחרות. הם מקבלים את הזכות להתעשר לבד. אנחנו לא מקבלים מזה שקל אחד. אנחנו מטפחים כאן דור שיודע לשחק - לא קבוצה בוגרת. העמותה נתמכת על ידי העירייה וכל ילד שמתאמן משלם מס של כ-1,500 שקל. כשלושים אחוז מהילדים שמתאמנים במקום מוגדרים על פי הרשויות כמעוטי יכולת ובדרך כלל משלמים רק סכום סמלי. בשביל המחויבות. שידעו שהם לא מגיעים סתם. הסיפור של רביבו, שאמנם גדל באשדוד, הוא בדיוק דוגמא למה שאנחנו עושים. רביבו היה מגיע כל יום להתאמן במועדון, כמעט בלי כסף. רק בשביל המשחק".
לפני כשש שנים, ב-98' הפך המועדון לעמותה, הרשומה כמוסד ללא כוונות רווח, זאת על פי דרישת התאחדות הכדורגל. "תפקיד העמותה למצוא תורמים וספונסרים למועדון", מסביר כהן, "כל הילדים שמתאמנים במועדון הם ילדים מעוטי יכולת משכונות דרום תל אביב". במועדון מתאמנים ילדים משכונת שפירא, קריית שלום וגם ילדים ערבים מיפו. חברי העמותה הם אותם אנשים שפעלו עד כה במסגרת המועדון.
למי שמסתובב במקום היום זה נראה כמו מועדון מאורגן כהלכה. שני מגרשי כדורגל ירוקים, מושקעים ומהוקצעים. רק לפני שבוע הדשא עבר שזרוע חורף. טריבונה נאה, תאורה מסודרת ושחקנים במדים ירוקים על המגרש. ליד המגרש חדרונים שנבנו במקום עוד בתקופת הבריטים. "רק לפני שנה החליפו את הגג מאסבסט לפח", מתפאר כהן. משרד קטן וצנוע, חדרי הלבשה וגאוות המקום: חדר מחשבים, לטובת אותם ילדים שאין להם בבית. "מגיעים לכאן מדריכים שמלמדים את הילדים להשתמש במחשב ולגלוש באינטרנט", מוסיף היו"ר, "זה מועדון קהילתי, זה לא רק ספורט".
במקום מתאמנות שמונה קבוצות של ילדים מגיל 10-18. למעלה ממאתיים ילדים. אם בית המשפט יקבע כי על המועדון לפנות את המגרש, הם ייאלצו למצוא להם מקום אחר לבלות בו את זמנם הפנוי.
סבלנות בבקשה
חברי העמותה חוששים. הם חוששים שיסגרו להם את המקום היחיד בשכונה שמציל נפשות. כהן, שנולד וגדל במקום, חושש שיהרסו את מפעל חייו. בשקט בין המילים שלו, אני מצליחה להבין שבעצם הוא מפחד לא רק מהחלטת השופט, אלא גם מהחלטת העירייה. היום העמותה נתמכת על ידי העירייה בתקציב שנתי ובתוספות. אם העירייה תפסיק את הזרמת הכספים לא יהיה מקור נוסף להחיות באמצעותו את פעילות המועדון. לדברי אחד הפעילים, "העירייה, שמתכננת לבנות על השטח פרויקט מגורים, הבטיחה ליום טוב שהוא יקבל שטח חלופי למועדון שלו ויום טוב פוחד שאם הוא יעשה רעש בעירייה לא יעמדו בהבטחה".
כהן: "אמרתי לעו"ד בביוף שבכל מקרה בשנים הקרובות אנחנו מתפנים למגרש אחר ועד אז אין לעירייה תוכניות לעשות במקום הזה משהו, אז שיוותר לנו בינתיים, שיעזוב את הפרינציפ בצד. לי אין מטרה לסחוט או לדרוש פיצויים, רק ביקשתי שיחכה קצת".
כהן הוא איש צנוע וענו. בתור ילד צעיר הוא נהג להגיש לימונדה קרה בהפסקות שבין האימונים. אחר כך הצטרף כשחקן בקבוצה אבל מהר מאוד מצא את עצמו מחוץ למגרש. בלעדיו, מספרים הילדים והמאמנים, המועדון לא היה קיים. הוא מנהל בפועל את המקום. הכל בעצמו. זה מתחיל בניקיון ויישור הקרקע, ממשיך בגידור ושתילת דשא ולאחרונה התבטא בשידרוג המגרש, כשהצליח להקים טריבונה. את הכל הוא השיג בתרומות.
לפרופ' הרן זה לא ממש משנה. לא כמה השקיעו במקום, לא מי הילדים שזוכים כאן להזדמנות. לטענת פרקליטו מדובר בעניין פשוט. "בסך הכול מדובר בעמותה שפלשה לשטח פרטי של אדם פרטי", אומר עו"ד בביוף, "זה כל הסיפור וכך צריך להגדיר אותו. זה שהם עמותה שדואגת לילדים במצוקה זה לא משנה. 99 אחוזים מהפולשים בארץ הם אנשים שמצבם הסוציו-אקונומי נמוך ומטה והם אנשי מצוקה. אז מה. בגלל זה החוק לא חל עליהם?"
במהלך החודשים שקדמו להגשת התביעה שוחח עו"ד בביוף עם כהן לא מעט פעמים. אולם גם כל השיחות לא הצליחו לגרום לו להבין את מהות בקשתו של כהן. לחכות קצת. "הסברתי לו שהמקום לא מיועד למטרות רווח או סחיטה. אנחנו מגדלים ילדים לתרבות טובה", הוא אומר, "במקום שהם ייזרקו ברחובות ויידרדרו לסמים ולפשע הם משחקים כדורגל. שיבוא לכאן, שיראה מה אנחנו עושים ואחר כך יכנה אותנו פולשים. הוא מסרב להקשיב וטוען שפרופ' הרן דורש בתוקף שנפנה את המקום. אין לנו אפשרות לשלם את שכר הדירה שהם דורשים, זה סכום גבוה מידי עבורנו.
כל הפעילות שלנו ממומנת ממסים שהילדים משלמים, מתמיכת העירייה ומתרומות. ואז הוא פנה לבית משפט. אנחנו כאן כבר יותר מחמישים שנה. עד עכשיו אף אחד לא קרא לנו פולשים ותמיד בירכו את הפעילות שלנו. יצאו מכאן שחקנים דגולים, אלפי ילדים מצאו לעצמם עניין בחיים במקום פשע. הם לא מתייחסים להיסטוריה של המקום ולא לפעילות החברתית שלנו. הם שמעו שהולכים לבנות כאן 600 יחידות דיור ובגלל זה החליטו לתבוע עכשיו. כדי שיהיה מי שישלם להם פיצוי. הם יודעים שאנחנו לא נשלם. אבל העירייה כן".
בסוף הדיון שהתקיים לפני כשבועיים שלח השופט חיים טיבי את הצדדים לשוב לשולחן הדיונים. הוא אף הציע הסכם פשרה, לפיו העמותה תשלם לפרופ' הרן 400 דולר לכל חודש עבור השימוש במגרש. סכום נמוך בחצי ממה שדורש הפרופסור הירושלמי. העמותה מצידה לא יכולה לעמוד אפילו בתשלום שהציע השופט. "אם זה מה שהוא ידרוש לא תהיה לי ברירה אלא לסגור", אומר כהן בטון שלא משתמע לשתי פנים, "על מגרש אחד שיש לנו אנחנו לא יכולים לקיים את כל הפעילות שלנו. ובשביל העשרים אחוז מגרש שלו הוא דורש ממני סכום שמהווה משכורת של חודשיים למאמן. אני לא יכול לוותר על זה, אין לי מאיפה".
הפולשים באים
ביום רביעי שעבר התקיים האימון הראשון אחרי השזרוע. השחקנים חיכו ליום הזה אחרי שלושה שבועות שבהם לא התאמנו. אחד המאמנים, דודי אהרונוב: "אני מאמן קבוצות כבר 18 שנה. שיחקתי כאן בתור ילד. המקום הזה הוא חלק בהיסטוריה הפרטית שלי וחלק חשוב מהספורט התל אביבי. לחשוב שרוצים לפנות אותנו מכאן זה לא נתפס, זה כמו שמישהו יגיד שאין מכבי תל אביב, או אין הפועל. אנחנו כאן לצורך טיפוח בוגרים, רק בגלל זה חייבים לחשוב פעמיים לפני צעד כזה".
לדברי עו"ד שקר, ההתדיינות בנושא נמצאת רק בתחילת הדרך. "למרות מה שאמר השופט ולמרות שהוא שלח את הצדדים להגיע להסכם פשרה, ברור שיש להם חזקה על המגרש", הוא אומר, ומפנה אצבע מאשימה כלפי בעל הבית החדש: "איך נזכר אדם פתאום אחרי כמעט 60 שנה שיש לו איזה מגרש שכוח אל בשכונת שפירא. כנראה שפתאום הוא גילה אינטרס כלכלי אז הוא התעורר".
פרופ' הרן סירב להגיב. לטענת עורך דינו, זה בסך הכל עוד מקרה של "קרקע פרטית שיש עליה פולש". אולי ירד הפרופסור לעם ממרומי מגדל השן ויבוא לראות את הפולשים. אולי הוא יסכים להמתין קצת ויאפשר לילדים המתאמנים במועדון עוד מרווח נשימה קצר. אולי.
הבוגרים מבטיחים לעזור
מיכאל (לופא) קדוש: "זה מועדון עם היסטוריה רצינית וחשובה. סוללה של כוכבים. זה יהיה חבל מאוד שמועדון הגדנ"ע ייעלם. זו מסורת של כל כך הרבה שנים של כל כך הרבה כדורגלנים. כמעט כל המועדונים של ליגת העל בזמנו השתמשו בשחקני המועדון, ומשם גם הנבחרות".
"כשאני הלכתי למועדון זה היה מפני שלא יכולתי לקנות נעליים, במועדונים האחרים היו צריכים לקנות נעליים, בזמנים ההם לא היו נותנים נעלי כדורגל. זה היה המועדון היחידי שנתן נעליים. הצבא היה מספק לו נעליים. הייתי שם חמש-שש שנים עד שעברתי לבוגרים של מכבי יפו ואחר כך להכח. למעשה מי שהחזיק את קבוצת הכח היו שחקנים של הגדנ"ע מפני שלהכח לא היה נוער. אני אעזור ככל שביכולתי, אם אני אצטרך להירתם לעזרה. אני בטוח שכל שחקן ששיחק בגדנ"ע יהיה מוכן לעזור. אני אגיד לך משהו, אני לא מאמין שיסגרו את המועדון, למרות שיש בעיה אמיתית אם הקרקע היא פרטית. אולי העירייה יכולה לעשות להם איזה מקום כי אסור שמועדון כזה ייסגר. זה מקום היסטורי. אני זוכר שכילד זה היה מועדון הרבה יותר מכדורגל. היינו באים לבלות בו. בתקופה שלי לא היה אחד מבני גילי שלא היה לו תיק במשטרה. זו היתה תקופה קשה. אבל אני הלכתי לכדורגל, ככה שהמועדון הציל אותי מגורל דומה. והציל עוד הרבה ילדים".
אמציה לבקוביץ': "זו ידיעה מאוד לא משמחת. גדנ"ע זה נכס שלא יתואר. זה מקום שכל יום היינו צועדים לשם ברגל מנווה שאנן, שם גרתי אז. והיה שוני מוסקוביץ' שהיה האבא של כולנו. היינו קבוצה שנאבקה תמיד על אליפויות הנוער. המועדון היה כמו מעיין לקבוצות התל אביביות ששאבו ממנו שחקנים. זה היה מועדון נוער, כמו שהיה מחנות עולים, צופים והנוער העובד, אז היה גדנ"ע. אם יש מקום שבו אפשר לקבץ בני נוער סביב משחק הכדורגל, זו מצווה לשמור את המקום. תעבדו על זה".
סלים טועמה: "זה המקום שגדלתי בו, זה המקום שהביא אותי למה שאני היום. אני המום ממה שאתה אומר. הפתעת אותי, אני עדיין לא מעכל. כל כך הרבה דברים עולים לי עכשיו: עולה לי שנסענו לטורניר בגרמניה, עולה לי שזכיתי בגביע המדינה כשהייתי ילד, עולה לי האליפות בשנה האחרונה שעזבתי, החוויות עם החברים בקבוצה, ושוני מושקוביץ', שהייתי יושב אצלו והוא היה מספר לי בדיחות וסיפורים. עולה לי כל מה שהייתי פעם. קשה לי. באמת שקשה לי להאמין שהמועדון הזה ייסגר. בשביל סכום כזה קשה לי להאמין. אף אחד לא יפשוט רגל אם יעשו קופה וכל אחד יתרום 1,000 שקל בחודש כדי שהמועדון הזה ימשיך להתקיים".