היהירות הפכה ללחץ בבוסטון ובפילי

יום ראשון בצהריים היה די שגרתי בבוסטון ובפילדלפיה. תחנות הרדיו של בוסטון המשיכו להתעסק בהעברות האחרונות של קבוצת הבייסבול של הרד סוקס ובפילי דיברו על ההצגות של אייברסון, ההחלטות של ג'ים אובראיין והיריבה המועדפת לאיגלס בסופרבול. פחות מ-48 שעות לאחר מכן כבר התחלפה הארשת הזחוחה בפנים קרירות, חרושות קמטים, דאגה וחוסר שינה. שתי הערים שינו את הטון במהירות האור, כמו שרק בתעשיות לחץ כבוסטון ופילי יכול לקרות.

כדי להבין מה קרה לניו אינגלנד פטריוטס במיאמי ביום שני בלילה, צריך לחזור ל-25 בנובמבר 2003, למשחק של הפאטס ביוסטון. הפטריוטס אמרו את כל הדברים הנכונים על ההכנה אבל הראש שלהם היה במשחק באינדיאנפוליס שבוע לאחר מכן, משחק שיקבע את יתרון הביתיות לפלייאוף. הם שיחקו רע ונקלעו לפיגור 13-20 כשעל השעון פחות מארבע דקות לשחק. 40 שניות לסיום עמד טום בריידי ארבעה יארדים מקו השער של יוסטון כשבאמתחתו ניסיון אחד בלבד לאחר שכשל בשלושת הקודמים להביא את קבוצתו לאנדזון. הוא רץ עם הכדור במטרה למצוא תופס פנוי אבל ההגנה של יוסטון סגרה על התופסים וסגרה גם עליו. רגע לפני שבריידי הופל במהלך מסיים משחק הצליח להשחיל את הכדור בין שלושה מגינים ישר לתוך הידיים של דניאל גרהאם והפאטס ניצחו בהארכה. שבוע לאחר מכן ניצחו הפטריוטס באינדיאנפוליס בזכות אחד ממהלכי ההגנה הגדולים בהיסטוריה, עמידה במשך ארבעה דאונים רצופים על יארד אחד מול פייטון מאנינג ואדג'רין ג'יימס. אחר כך הגיע המשחק מול טנסי, מול אינדיאנפוליס בפלייאוף והבעיטה של ג'ון קייסי מקרוליינה שנתנה להם נקודת פתיחה מצויינת למהלך המנצח בסופרבול.

ניו אינגלנד היתה שרויה עמוק בקונספציה של "תמיד נמצא דרך לנצח" למרות פציעות חוזרות של שחקני הגנה והתקפה. זה חזר על עצמו השנה עם הפלות הקוורטרבק של ווילי מקגינסט מול אינדיאנפוליס וקנזס סיטי, החטיפה לטאצ'דאון של ריצ'רד סימור בבפאלו או החטיפה של טרוי בראון למסירה של ג'ון קיטנה מסינסינטי, להפסד בפיטסבורג התייחסו כאל תקלה. התמונה לא היתה שונה בהרבה ביום שני האחרון כשגרהאם העלה ליתרון של 11 נקודות. אבל כשהפאטס הצליחו למצוא דרך להפסיד דווקא, התקשורת התחילה לחפש אשמים. מי שחושב שאין סיבה להיכנס לפאניקה אחרי הפסד אחד ובוודאי של קבוצה שמודרכת על ידי ביל בליצ'יק לא מכיר מספיק טוב את בוסטון. דיבורי הרד סוקס מיממה לפני כן התחלפו בהסקת מסקנות מהירה ואפילו בהפניות מרומזות של אצבע מאשימה לכיוון צ'רלי ווייס, מתאם ההתקפה שהכין כביכול בצורה לקויה את הקבוצה בגלל הסחת דעת שדורש תפקידו החדש כמאמן מכללת נוטר-דיים. אלא שההאשמות הללו מגוחכות, הפטריוטס הנהיגו ארבעה מהלכים ל-50 יארד ומעלה שהסתיימו בטאצ'דאון אבל כשאתה מאבד את הכדור ארבע פעמים קשה לך לנצח משחק פוטבול, גם אם קוראים לך הניו אינגלנד פטריוטס.

בעוד בניו אינגלנד יכולים הפאטס לשדר עסקים כרגיל בימים הקרובים מול הג'טס, הפילדלפיה איגלס יהיו על זכוכית מגדלת כל הדרך לסופרבול, אם בכלל. הפציעה של טרל אוונס משאירה את פילדלפיה עם טוד פינקסטון ופרדי מיצ'ל בעמדת התופסים. פינקסטון ספג ביקורות חריפות על רכרוכיות מופגנת בשבועיים האחרונים מול וושינגטון ודאלאס כשמצלמות הטלוויזיה ראו אותו בורח מהכדור על מנת לא לחטוף תיקול של שחקני ההגנה היריבה. גולת הכותרת של מיצ'ל בקריירה היא תפיסת המסירה ל-26 יארד בדאון רביעי בשנה שעברה מול גרין ביי וזה מסביר הכל. פילדלפיה כבר היתה בגמר ה-NFC בלי אוונס ובדיוק בשביל זה הביאה אותו: שיסייע לה סוף סוף לעבור שלב בו היא נתקעת כבר שלוש שנים. בתקשורת בפילי כבר משתמשים במונחים פאראפסיכולוגיים שאיפיינו דווקא את בוסטון שנים, כש-ויי סיקאהמה, בעברו מחזיר בעיטות בפילי, התראיין לספורטינג ניוז ואמר ש"האוהדים חשים שהעיר מקוללת".

טרל אוונס אינו בן אדם רע. הוא לא מסתבך בחייו האישיים, לא נתפס מעולם על סמים או נהיגה בשכרות ובסה"כ הוא טיפוס צבעוני מאוד עם אשכים מפלדה. אוונס באמת לא מפחד מאף אחד, ו"אף אחד" כולל גם את ריי לואיס, הליינבקר המאיים של הבולטימור רייבנס. הוא אומר את מה שהוא חושב, ועושה את מה שהוא חושב, אלא שבשנים האחרונות הקפיד לירות ללא הפסקה גם לעבר מטרות סימפטיות וחשופות כשהבריח את סטיב מריוצ'י מסן פרנסיסקו ורדף אחרי ג'ף גארסיה גם אחרי שהשניים שיחקו מחוץ לסן פרנסיסקו. למעשה, בדאלאס לא יודו ברי"ש גלי אבל רוי וויליאמס, הסייפטי שתיקל אותו ביום ראשון, הוא סוג של גיבור לאומי. הקאובויס לא שכחו איך בשנת 2000 אוונס רץ פעמיים למרכז המגרש לאחר טאצ'דאון ובאקט משפיל נעמד על הלוגו של הקבוצה, הכוכב. אירוני, אבל המשפט שאמר אוונס לניקולט שרידן בתשדיר הפרומו השנוי במחלוקת לפני המאנדיי נייט בדאלאס: "הקבוצה תצטרך כעת להסתדר בלעדיי" מעולם לא היה נכון יותר.

במידה מסויימת ראו הרבה אוהדי פוטבול בסוף השבוע האחרון סוג של סגירת מעגל. שני גורמים, במקרה של ניו אינגלנד כקבוצה ובמקרה של אוונס כאינדיבידואל, ששילמו מחיר מסויים על חטא היוהרה. כמה גדול המחיר הזה? תוך קצת יותר מחודש נדע.