הפועל הכחול

במסגרת הטרנד ההולך ומתעצם בקרב המועדונים באירופה, גם אברטון קיימה השנה את מחנה האימונים של טרום העונה בארצות הברית. אולי היה זה לצורך קידום מכירות, אולי סתם כדי לחקות את האימפריות ממנצ'סטר ולונדון, שכבר ערכו שם מחנות בקיץ 2003, אבל לשחקנים היה ברור שלא מדובר פה במסע קניות או בהתהוללות, אלא בשבועיים של עבודה קשה בראש מי שנחשב לאחד המנג'רים הקשוחים באי, דיוויד מויס.

ביום השלישי של המחנה ציפתה לשחקנים אתנחתה קומית. כדי להוציא אותם מהשגרה המתישה החליטה ההנהלה לעשות להם ערב קריוקי. אבל בניגוד למצופה, לא מרקוס בנט השערורייתי השתלט על הערב, כי אם המנג'ר הסקוטי, שעד אז שחקניו הכירו את קולו רק בדרך של גערות וצעקות. מויס עלה לבמה עם חיוך מבויש מעט, אבל לאחר מכן הפליא במחרוזת של שירי עם אירים. השחקנים לא ידעו אם לצחוק או לבכות, אבל נראה שהגימיק עבד ואברטון יצאה לעונה הנוכחית כמו כדור מלוע של תותח. נכון לערב משחקי חג המולד הקבוצה של מויס מדורגת שלישית בפרמיירליג, וזאת למרות שבקיץ, אחרי עזיבתם של ווין רוני ותומאס רדז'ינסקי, ניבאו להם כולם מאבקים נגד הירידה. אבל גם עכשיו, כשהפרשנים מתלבטים אם להתחיל לאכול את הכובע, הסקוטי ממשיך בעבודה. הרי הוא עדיין צריך להוכיח שלא מדובר בהבלחה.

דיוויד מויס נולד בגלאזגו בשנת 1963 וכמו כל ילד בעיר התעשייה הסקוטית, הוא חלם להיות שחקן כדורגל. את קריירת המשחק שלו התחיל המנג'ר הג'ינג'י בסלטיק הגדולה, אבל התקשה להשאיר את חותמו ונדד לאפרוריות של קיימברידג' יונייטד, בריסטול סיטי, רוצ'דייל ופרסטון, שם גם התחיל בקריירת האימון שלו, בשנת 99'. מויס שימש בתחילה שחקן~מאמן, אך עד מהרה התמנה למנג'ר וסחף את המועדון מלנקשייר מתחתית הליגה השנייה לליגת המשנה. שנה לאחר מכן הגיעה פרסטון עד גמר הפלייאוף והיתה מרחק ניצחון אחד מעלייה היסטורית לפרמייר ליג, אולם בולטון היתה גדולה עליה וחניכיו של מויס נותרו עונה נוספת בליגה הראשונה.

במהלך השנים שלו בפרסטון בנה לעצמו מויס שם של מנג'ר מבטיח, וההצעות לא איחרו לבוא. בקיץ 2001 הוזכר שמו של הסקוטי כמי שאמור להגיע לאולד טראפורד, להחליף את בראיין קיד, כעוזרו של אלכס פרגוסון, אולם לבסוף נפל הפור על סטיב מקלארן ומויס נאלץ להמשיך עוד עונה בפרסטון. אבל גם במקרה הזה הוא לא נאלץ להמתין זמן רב, ובחורף 2002, כשאברטון הריחה את הליגה הראשונה מקרוב, החליטו קברניטיה להדיח את וולטר סמית הוותיק ולהחתים את מויס במקומו.

הנחיתה של מויס בגודינסון פארק לא היתה קלה. כבר לאימון הראשון שלו שם הוא הביא עמו נדוניה, בדמות פסיכולוג, ששוחח עם כל שחקן וניסה להבין קצת יותר לעומק מול מי הוא עומד. שחקני הקבוצה לא ידעו איך לאכול את העוף המוזר הזה שהגיע אליהם מהקבוצה הקיקיונית, עם פסיכולוג צמוד ומנסה להיכנס להם מתחת לעור. יותר מזה, פתאום, אחרי שנים רגועות עם סמית, הם נאלצו להתרגל למשמעת קשה, ירידה לפרטים, מנג'ר שמעביר בעצמו כל אימון ועוצר נון סטופ בכדי להעיר על כל דבר קטן. אפילו ההפסקות באימונים והזמן שאחריהם, הפך להיות של מויס, שניצל כל שבריר של שנייה שניתן לו, כדי לקיים שיחות אישיות עם שחקנים. לכל שחקן בקבוצה היתה לפחות פעם בשבוע שיחה, אחד על אחד, עם המנג'ר וכך הוא נוהג עד היום.

"מויס הפך את המועדון על פניו", אמר החלוץ דיוויד אנסוורת ל"מייל" כחודשיים אחרי הגעתו של מויס, "הוא נותן לנו לעבוד קשה באימונים וזה מקל עלינו במשחק. מויס הביא איתו את הירידה לפרטים הקטנים, במשך השבוע אנחנו מתרגלים עד לפרט הכי קטן את הדרך לנצח את היריבה ולכן מגיעים למשחק מוכנים. מויס הוסיף לנו ביטחון ואמונה, פתאום אנחנו יוצאים למשחק חוץ קשה ומאמינים שאפשר לנצח, והניצחונות באמת באים".

מויס הוכיח שהוא אחר לא רק בסגנון האימון שלו אלא גם במדיניות הרכש. בניגוד למנג'רים אחרים, מויס לא מחפש לקנות כוכבים, אלא דווקא שחקנים שהקבוצה תוכל להרוויח מהם בהסתכלות לטווח ארוך. "אברטון לא תהיה ארסנל או יונייטד", הוא אמר ל'גארדיין' באחרונה, "אין לנו אפשרות לקנות כוכבים, ולכן המטרה שלי היא רכישת שחקנים שיעזרו למועדון שנים רבות ויתאימו לדרך שלי. אני רואה ובודק כל שחקן שמגיע, גם ברמה האישית. אני מאמין שרק כך אפשר לייצר כוכבים ולהגיע ליציבות בגודיסון פארק".

בעונה המלאה הראשונה של מויס הפסידה אברטון למנצ'סטר יונייטד במחזור האחרון ופיספסה מקום בגביע אופ"א. בעונה השנייה המוטיב הבולט היה שעמום, גם על המגרש וגם בכל הנוגע למקום בטבלה. העונה הנוכחית היא הטובה של אברטון זה שנים רבות, וכמה שזה מפתיע היא מגיעה דווקא אחרי מכירתם בקיץ של שני הסקוררים הגדולים של הקבוצה. יש כאלה שעדיין רואים זאת כמזל טהור, מפני שמלבד טים קאהיל האוסטרלי ומרכוס בנט הבלגניסט, לא החתימה אברטון בפגרה שחקנים בולטים. אבל מי שמסתכל על העבודה שעשה מויס עם הקבוצה ואת הקו הברור שבו הוא מוביל אותה, מבין שגם הוויתור על רוני, גדול ככל שיהיה, תואם את המנטרה של הסקוטי שבה הקבוצתיות נמצאת מעל הכל.

בכלל, היחסים של מויס ורוני במהלך כל התקופה של ילד הפלא בגודינסון פארק, ידעו עליות וירידות. מויס אמנם אחראי להעלאתו לסגל הבוגר ועל הפריצה האדירה שביצע, אולם במקביל הוא לא חסך את שבטו מהילד כל אימת שהרגיש שהילד פורק עול או מרגיש גדול מדי. כך למשל לפני שנתיים כשרוני חגג את יום הולדתו ה~18 ועשה מסיבה גרנדיוזית במועדון לילה בליברפול. כל מי שמחשיב את עצמו למשהו בסביבה של הכדורגל הליברפולי דפק הופעה. מאברטון הגיעו כולם, החל מהאפסנאים ועד אחרון השחקנים. אך בכל ההילולה הורגש חיסרונו של אדם אחד, מויס. וכשנשאל למחרת מדוע לא הגיע, ענה המנג'ר בקרירות ובקורקטיות: "אני לא מקבל ולא מבין את השמחה הזאת. ווין צריך להתעסק בכדורגל ולא בחגיגות".

מי שמכיר את דמותו המוזרה של מויס לא הופתע. ככה באמת הוא הרגיש. מבחינתו הכדורגלנים לא צריכים להתעסק בדברים מחוץ למגרש, וזהו אחד הקריטריונים המרכזיים בבחירת השחקנים שלו. במהלך הקדנציה הלא ארוכה שלו, ויתר מויס על כמעט כל הכוכבים בקבוצה: אנסוורת, רדז'ינסקי ורוני, ובמקביל דאג לטפח ולהחיות לוחמים ותיקים. את לב ההגנה של אברטון מאיישים היום שני שועלי קרבות ותיקים: אלן סטאבס ודיוויד ווייר, שהוצאו מהנפתלין והפכו משחקנים בינוניים למנהיגי ההגנה השלישית בטיבה בפרמייר ליג. גם בשער הקבוצה מויס מוציא מים מהסלע. מי שהיה אמור לעמוד בין הקורות הוא ריצ'ארד רייט, אך הוא נפצע באימוני טרום העונה, ואת מקומו תפס בהצלחה שועל נוסף, נייג'ל מרטין בן ה~38. מרטין, שכבר היה שוער שני בלידס יונייטד שירדה לליגה השנייה, חזר לחיים ומגלה יציבות מפתיעה וכושר נפלא, בטח היחס למי שבתחילת העונה כבר דיברו על פרישתו.

את מרכז המגרש של אברטון מחזיק צמד "הקרחות": תומאס גראבסן שבזמנו טענו האוהדים כי יש לו פיצול אישיות: אחת כשחקן מצטיין בנבחרת דנמרק והשנייה כקשר כושל בגודיסון פארק. העונה גראבסן הקשוח הפך למנהיג והבקיע כבר ארבעה שערים. לצידו משחק לי קארסלי, שעשה כברת דרך ארוכה בחסות המנג'ר הסקוטי. כשמויס הגיע לאברטון הוא ערך מבחני כוח, כושר ומהירות לשחקנים. במקום האחרון הגיע קארסלי האלמוני שבא מקובנטרי. העונה קארסלי הוא השחקן המצטיין בקבוצה בכל מה שקשור לעבודה על המגרש, ומפתיע אפילו את מויס. את הסיבות לזינוק המטאורי של הטופיז אף אחד לא באמת מבין.

בראיון ל"טיימס", ניסה מויס לייחס את ההצלחה לשינויים בהתנהגותו, כשאמר: "היום אני יודע הרבה יותר מאשר בתחילת דרכי בפרסטון. אני הרבה פחות רציני עם השחקנים, נותן להם יותר ביטוי, אפשר להגיד שהתרככתי", אבל למרות הרוך החדש של מויס, אברטון היא קבוצה אפורה, קשה וקשוחה, ויותר מכל מעיד על כך יחס השערים שלה: 21 שערי זכות מול 14 חובה. פרשנים באנגליה מסבירים את יחס השערים ואת ההצלחה כפועל יוצא לעזיבתו של חלוץ 30 מיליון הליש"ט. "אברטון הפסיקה להתמקד בהעברת כדורים לרוני", טען "הטלגרף" במאמר המערכת במהדורה שיצאה למחרת הניצחון הגדול בדרבי על ליברפול, "היא חזרה לשחק כדורגל קבוצתי ולוחמני כדרכו של מויס מימי פרסטון".

תייר שיגיע בטעות לליבריה שבאפריקה, יופתע לראות מסביבו פליטים רעבים לבושים כחול ועל גבם מתנוססת הכתובת "רוני". בקיץ האחרון ויתרה אברטון על הדבר הגדול ביותר שצמח אצלה, התזכורת היחידה לאוהדי הקבוצה כי הם עדיין שם דבר בכדורגל האנגלי. יתרה מכך, ווין רוני איפשר להם בשנתיים האחרונות להסתכל בגובה העיניים כשעמדו מול אוהדי ליברפול המתנשאים, עמם הם צריכים לחיות אי שם בצפון מערב אנגליה על גדות נהר המרסיסייד. מכיוון שאברטון אינה יכולה להתחרות בענקיות הגדולות של הכדורגל האנגלי, והחולצות עם הכיתוב "רוני" הודפסו בשנים האחרונות באלפיהן, החליטו לאחר עזיבתו לתרום כל זכר לקיומו לפליטים הליברים. חסות מחברות ענק ליבריות לא יגיעו כנראה, אבל לפחות עשו מעשה טוב.

מחיקת קיומו של רוני עד כדי העברת הזיכרונות למדינת העולם השלישי התאימה למויס כמו כפפה לקראת העונה הנוכחית. לא עוד כוכבים זוהרים. מויס הבין שרוני הוא הבלחה חד פעמית במועדון אפור והחזיר את הקבוצה להיבנות בצלמו: קשוחה, חסרת ברק ובעיקר ווינרית.

אם מסתכלים על אברטון ומתעלמים לרגע מהעשור האחרון, מגלים כי מדובר באימפריה. ממוצע קהל של המועדון גם בימים אפורים אלו עומד על 36 אלף צופים, ועם 120 שנים של היסטוריה תשע אליפויות וחמש זכיות בגביע, (שלונסקי: תשלים תארים) היא בהחלט נחשבת לאחת מקבוצות הדרג השני בארץ הפיש אנד צ'יפס. למרות זאת הכחולים מהמרסיסייד נמצאים תמיד בצלה של ליברפול, שבאופן קבוע מצליחה להאפיל עליהם ולהותיר את אוהדי אברטון בתסביך. בשנת 85 ו- 87' לקחה אברטון את שתי האליפויות האחרונות שלה, מאז הקבוצה מדשדשת בשיפולי מרכז הטבלה ומחכה לפעמיים בשנה שבהן תוכל להציק ליריבה העירונית. אם תשאלו את אוהדי אברטון מדוע הם לא הצליחו להתרומם מאז אותן שתי אליפויות תקבלו תשובה ברורה: "לא יכולנו לשחק בגביע האלופות". אברטון לא יכלה לשחק באירופה מכיוון שב~85' אירע אסון הייזל שלאחריו נאסר על האנגליות במשך חמש שנים לשחק באירופה. כזכור, האוהדים שגרמו לאסון הם אלו של... ליברפול, ומכאן הקונספירציות בעיר הנמל האנגלית כבר רצות.

קברניטי המועדון הבינו כבר שקורה משהו מיוחד מתחת לאף שלהם והציעו למויס להאריך חוזהו עד 2009. בנוסף, בעקבות כניסתם של 30 מיליון ליש"ט ממכירתו של רוני וחתימת הסכם עם חברה סינית, יקבל מויס בפגרת החורף 10 מיליון ליש"ט לחיזוק הקבוצה והחזרתה לימיה הגדולים. השבוע אמור לחתום בגודיסון פארק החלוץ, ג'יימס ביטי, ואפילו שמו של קשר צ'לסי, סקוט פארק, עלה לאוויר.

במקביל, החלו בקבוצה בחיפוש אחר קרקע לבניית איצטדיון חדש עם 55 אלף מקומות ישיבה, לאחר שלפני שנה בוטל, בלחץ האוהדים משני הצדדים, הרעיון להקמת איצטדיון עירוני שאותו היתה אמורה אברטון לחלוק עם ליברפול. בקבוצה ימהרו במציאת איצטדיון חדש וגדול גם כדי לקיים את "בקשתם האחרונה" של אוהדים רבים. בתחילת העונה הודיע המועדון כי אינו יכול לקבל יותר בקשות לפיזור האפר של מתים בגודיסון פארק, בטענה שהחלקה שהוקצתה לכך התמלאה עד אפס מקום.

לפני שבועיים, לאחר בצורת של חמש שנים, ניצחה אברטון בדרבי ונתנה אזהרה לגבי ההגמוניה המתחלפת בעיר, כשנשאלים אוהדי אברטון על שאיפותיהם לשנים הבאות, התשובה אחידה וברורה: "לא חשוב באיזה מקום, העיקר שיהיה אחד מעל ליברפול".