אי בודד ותובעני בשם ירושלים

ביקום הספורטיבי הפועל ירושלים היא אי. האי הזה לא מקיים יחסי גומלין עם העולם מסביבו, לא נוהג לפי הנורמות שלו, כמעט שלא מושפע מגורמים חיצוניים. תכניס אדם מהעולם החיצון לאי הירושלמי, רק בנס או בעזרת יכולות מנטליות נדירות הוא לא ייפול. קלי מקארתי כזה. או עדי גורדון. כל כך מעט שחקנים, ישראלים וזרים, ויותר מזה מאמנים, הצליחו להתרגל למנהגי האי הקסום.

שחקן בקבוצה אומר שקשה להסביר את זה. "הרחש הזה במלחה. נניח אנחנו רוצים ללכת פנימה, אתה מקבל את הכדור, הולך מטר אחורה, כל הקהל 'אוווו', כאילו 'זרוק'. אבל אתה לא רוצה לזרוק, אתה רוצה ללכת פנימה, אלה ההוראות, להוציא עבירות, ככה משחקים כדורסל. אז אתה מוסר פנימה, מקבל את הכדור חזרה, הקהל עוד פעם 'זרוק', אז אתה כבר זורק, אבל זה בשביל לזרוק. אתה לא משחק את האינסטינקטים, לא משחק חופשי. תראה את משה מזרחי בשנה שעברה לעומת העונה בגליל. אתה מתמוטט פה, זה סוג של תובענות שאני לא יודע מאיפה היא נוצרת".

ההסברים של מרבית השחקנים והמאמנים, בעבר ובהווה, דומים. תובענות שמובילה לשיתוק. מאין היא באה? אורי מנצור, נשיא הקבוצה לשעבר, סיפר פעם על שחקן שמגיע לאימון ביום שישי עם עיתון מקומי ביד. שחקנים רבים מדברים על המקומונים, על הרדיו המקומי, כאלו שמזינים את הקהל וההנהלה. "מי זה הקהל?", שאל מנצור, "אנחנו זה הקהל". גם בתל אביב ואפילו בחיפה יש מקומונים ורדיו מקומי, ולמרות זאת מכבי חיפה מצליחה בכדורגל ומכבי תל אביב בכדורסל. גם שמעון מזרחי הוא אוהד, כמו מנצור ודני קליין.

הירושלמים טוענים שאצלם זה אחרת. בתל אביב יש "הבימה", חיי לילה, חוף ים, נמל, דברים שיוצרים אווירה יותר תרבותית, רגועה, פחות קשה ותובענית. מאמן שעבד במלחה אומר שאי אפשר "לצאת פייר" עם התקשורת הירושלמית. אתה בסדר עם אחד, בשני כותבים שאפי בירנבוים קיבל אפילפסיה או מפרסמים מספר טלפון של דרור קשטן. "בתל אביב הרבה יותר ביקורתיים כלפי התקשורת המקומית", הוא אומר, "וגם, אוהדי מכבי הם לא תל אביבים. זאת קבוצה הרבה יותר גדולה מכדי להיות מושפעת ממקומונים".

האי הירושלמי התרחק השבוע מהמרחב התחרותי שלו. ההפסד לוולנסיה הרחיק אותו מיול"ב, אלמלא יגיע נס. מהגביע הם הורחקו מזמן, אליפות אינה ריאלית עד 2057. בהפסד לוולנסיה היה מרתק לחזות בשחקן כמו ריקי פולדינג, איש שהיה פעם פוטנציאל אן.בי.אי, נע על המגרש כגוש חסר ביטחון שמחפש תשובה. דורון שפר, "איש הקרח" הוא כונה, לא מצליח להחזיק את היד באופן יציב ולהכניס כדור לטבעת כבר כמה שבועות. גם מתן נאור. כולם הוכיחו את עצמם ביבשות אחרות. שפר, אפילו לפני שנה, על האי עצמו. אולם ברגע שהחלו ההיסוסים, השתלט עליו הרחש הירושלמי, כמו טורף, והיד רועדת.

בירושלים אומרים ששאראס, אם היה בירושלים, לא היה רואה את התקשורת המקומית מסנטימטר.

אבל אפילו הטענה הדי מדויקת הזאת לא עובדת על האי. יותר מדי אנשים הגיעו לשם וקפאו. משחק אחרי משחק, עונה אחרי עונה, קהל רב ועצום, ורוב הזמן נפלא, הנהלה אכפתית עם קוסם גיוס כספים כקליין, שמות גדולים על הספסל ועל הפארקט, והכל קורס. להוציא את גביע יול"ב אשתקד, שבדיעבד הושג בעזרת אותם עילויים מנטליים כמקארתי, אוואג'ובי וסולומון, ירושלים לא מצליחה כבר יותר מדי זמן ועם פחות מדי הסברים סבירים. כי על פי ההגיון הסביר ירושלים היתה צריכה לנצח השבוע את ולנסיה, שבאה פצועה, והמשחק היה חשוב יותר לירושלים. על פי ההגיון הסביר ירושלים לא היתה צריכה להפסיד בגליל או לראשון, קבוצות של גמדים אם משווים סגל, תקציב ויומרה. אולם ההגיון הסביר לא פועל בחוקי האי ובגבולות העיר, שהיא חתיכת סיפור מסובך, רב קסם ותעלומות. לא רק במישור הבינלאומי, אלא גם לספורטאים.