לעולם לא תצעדי לבד - עכשיו הספר

תושבי ליוורפול תרמו למאה ה-20 את הביטלס ואת קבוצת הכדורגל המקומית ששלטה בכדורגל האירופי בליווי אוהדיה המפורסמים. ספר חדש על אוהדי ליברפול,Kop" and I Come from the Spion "Oh, Iam a Liverpudlianמוכיח באופן משכנע למדי שיש קשר סיבתי בין שתי התרומות האלה.

את הספר ערך עיתונאי הספורט הליברפולי כריס מקלפלין, והוא מתעד את ההיסטוריה של הקופ (KOP), כינוים של אוהדי הכדורגל של קבוצת ליברפול. זוהי גם מתנת פרידה מאוחרת מיציע העמידה של האוהדים, שהשנה צוין עשור לפירוקו והפיכתו ליציע ישיבה רגיל.

דרך זיכרונות של שחקנים ומאמנים מן העבר, אוהדים, שוטרים ומנהלי איצטדיון הכדורגל אנפילד, שבו משחקת קבוצת ליוורפול, משוחזרת ההיסטוריה של יציע הענק, זה שבו עמדו עשרות אלפי אוהדים כ-90 שנה, ובו התפתחה תרבות שירת האוהדים שהיא אולי המפוארת ביותר בעולם הכדורגל.

סיפורם של הקופ מתחיל במלחמת הבורים שניטשה בין אנגליה למתיישבים הלבנים בדרום אפריקה. בקרבות שהתנהלו ב-1900 נהרגו 300 חיילים בריטים ובהם רבים מבני העיר ליוורפול, בניסיון להשתלט על גבעה ששמה בשפת אפריקנס "ספיון קופ". שש שנים אחר כך החליטו מנהלי מועדון הכדורגל של ליוורפול שהגיע הזמן להעניק לאוהדים המקומיים יציע גבוה מאחורי אחד השערים באיצטדיון, שבו יוכלו להתאסף בהמוניהם ולעודד בעמידה את קבוצתם. אחד העורכים של העיתון המקומי "ליוורפול אקו" הוא שהציע לקרוא ליציע על שם הגבעה בדרום אפריקה. מאז נודעו אוהדי ליוורפול בכינוי קופ. על כל כרטיס שנמכר למשחק הופיעה מפה עם שמות היציעים ובהם היציע העצום שהכיל כ-20 אלף אוהדים.

עד שנות ה-60 של המאה שעברה היה יציע הקופ אחד מיציעי העמידה המרשימים באיצטדיונים באנגליה, אבל לא היה בו ייחוד בולט. כמו כל יציעי העמידה, היתה בו תנועה בלתי פוסקת של אנשים, ונפלטו ממנו אדים שלצופים מבחוץ נראו כמו אדי חום שנבעו מההצטופפות. למעשה היו אלה אדי שתן: צופים לא מעטים הטילו את מימיהם פחות או יותר במקום שעמדו. מתברר שהם נהגו לגלגל גיליונות של העיתון המקומי "אקו" ולהשתין דרכם כדי להפחית את המפגע הסביבתי

הכל השתנה ב-1959, לאחר שבא לליברפול מנהל חדש ושמו ביל שנקלי. הוא ועוזריו החליטו להפוך את ליברפול, שהיתה בליגה השנייה, למעצמת כדורגל, והתייחסו לאוהדים כאל כוח רב השפעה המסוגל להכריע משחקים. שנקלי נהג לדבר לאוהדים, לנאום לפניהם אחרי ניצחונות ולתת להם הרגשה שהכל נעשה בעצם למענם. מפעם לפעם הצטרף לשירת האוהדים, ופעם אף עלה ליציע ועמד ביניהם. אחד החלוצים המפורסמים של ליברפול, איאן ראש, מספר בספר שמחליפו של שנקלי, בוב פייזלי, אמר פעם לשחקנים: "אם הכדור יגיע אל קו השער וייתקע שם, הקופ ידאגו להזיז אותו לתוך הרשת".

באותו זמן התחילה להתפתח מוסיקת הפופ הבריטית ובליברפול נוצר ה"מרסיביט", צלילן של הלהקות המקומיות ובראשן הביטלס. הצירוף בין קבוצת כדורגל מלאת התלהבות לקהל אוהדים גדול, שחי בעיר בעלת תרבות מוסיקלית עשירה שתשפיע על העולם כולו, הוליד את תרבות השירה של הקופ.

בתוך שנים ספורות הקהל שר בתיאום ובעוצמה שעשו רושם עז גם על הקבוצות היריבות. "בעבר אוהדי כדורגל שרו לפעמים לפני משחקים בליווי של תזמורת כלי נשיפה שהיתה במגרש", מתאר רוגן טיילור, יו"ר איגוד האוהדים של ליוורפול, "אבל במשך המשחק נשמעו בעיקר שאגות וקריאות מהקהל. בשנות ה-60 החלו הקופלאמץ ולשנות להיטים של התקופה והתאימו את המלים לאירועים. הם כאילו חגגו את הפיכתה של ליברפול למרכז עולמי של מוסיקת הפופ".

התופעה הרשימה גם את התקשורת האלקטרונית, וב-1964 בא צוות של הבי-בי-סי להנציח אותה בתוכנית הטלוויזיה "פנורמה". בעקבות התוכנית והמפגש של אוהדים מקבוצות אחרות עם הקופ, התפשטה השירה למגרשים נוספים.

באותה תוכנית נראה הגוש הגדול של אוהדי הקופ מפזם להנאתו שיר של הביטלס ולאחר מכן משמיע קולות עידוד במקהלה אדירה. ברמיזה בריטית אופיינית הזכיר כתב הבי-בי-סי מה שאמר פעם הדוכס מוולינגטון, שהביס את נפוליאון, על חייליו שלו: "אני לא יודע מה הם יעשו לאויב, אבל באלוהים, הם מפחידים אותי".

אוהדי ליוורפול, וזה אולי החידוש הידוע ביותר שלהם, הפכו את השיר "לעולם לא תצעדי לבדך" של המלחינים רוג'רס והמרשטיין מהמחזמר "קרוסל", להימנון הקבוצה ולשיר הידוע ביותר בעולם הכדורגל. אל השיר הם התוודעו דרך ביצוע של להקה מקומית, "ג'רי והפייסמייקרס". הביצוע של האוהדים הונצח על ידי להקת "פינק פלויד", שהקליטה אותם ושילבה את ההקלטה באחד מתקליטיה.

אבל הקופ לא הסתפקו בגרסאות לשירים של אחרים. הם חיברו מלים לפזמונים ולעתים אילתרו מלות שירים תוך כדי משחק. הם גם יצרו סגנון לבוש של אוהדי כדורגל ופולקלור של משחקי מלים ובדיחות שהתהווה במגרש הכדורגל

אבל הקופ לא הסתפקו בגרסאות לשירים של אחרים. הם חיברו מלים לפזמונים ולעתים אילתרו מלות שירים תוך כדי משחק. הם גם יצרו סגנון לבוש של אוהדי כדורגל ופולקלור של משחקי מלים ובדיחות שהתהווה במגרש הכדורגל.

עם הזמן ביטא יציע הקופ את ההזדהות של בני ליוורפול עם עירם והגדיר במידה רבה את זהותם. אלפי אנשים בעיר בילו חלק ניכר מימי השבת שלהם במשך עשרות שנים כשהם עומדים בתוך עשרות אלפי בני אדם, בקושי רואים את המשחק אבל מרגישים כל מה שקורה בו. כמה מהם ביקשו לפזר את אפרם ביציע לאחר מותם. לעתים נענתה הקבוצה לבקשתם, ושנקלי אף הצטרף למשפחות בזמן פיזור האפר.

שתי טראומות היו לאוהדי ליברפול. האחת היתה האסון באיצטדיון הייסל בבריסל ב-1985, שבו גרמה התנהגותם הפרועה למות אוהדים של הקבוצה האיטלקית יובנטוס. הספר החדש מתעלם כמעט לגמרי מהאירוע, אבל מייחד מקום נרחב לטראומה אחרת, זו שהתרחשה כעבור ארבע שנים באיצטדיון הילסבורו בשפילד.

בזמן משחק גביע נמחצו למוות 96 אוהדי ליברפול שהוכנסו בלי פיקוח מתאים ליציע שלא היה אמור להכיל אנשים רבים כל כך. בעקבות האירוע הוחלט לבטל את יציעי העמידה. באופן סמלי הביא מותם של הקופ למות היציע שנתן להם את שמם.

עשר שנים לאחר פירוק יציע העמידה, אוהדים רבים ושחקני עבר מביעים געגועים עזים אליו. הקופ עדיין שרים נפלא, אבל מנהלי האיצטדיון אינם מסתפקים במקהלה הגדולה בעולם ומשמיעים באיצטדיון הקלטה של "ג'רי והפיס מייקרס".

גם הנוף האנושי במגרש השתנה. במקום שחקנים שנראו כמו בנים של עובדי הנמל או נכדים של עובדי מכרות, יש כיום קבוצה רב-לאומית, ושחקנים רבים נראים יותר כמו כוכבי פופ או דוגמנים. הנהלת הקבוצה גם מתכננת לעבור לאיצטדיון חדש ונוצץ שיחליף את אנפילד, הממוקם בלב שכונת מגורים ליוורפולית.

אבל הגעגועים לעבר מאופקים. אחד הכותבים בספר, הסופר הליברפולי ג'יימס מקגוורן, מציין כי מאז שנהפך יציע העמידה ליציע ישיבה, לא זכתה ליברפול בשום תואר חשוב. "אבל אני לא חושב שהקופ צריכים לחזור ולעמוד", מוסיף מקגוורן, "עדיף 100 שנה של שממה בהישגי כדורגל מאשר עוד 96 הרוגים. אבל אני מתגעגע לקופ של פעם. הם היו, כמו שאמר שנקלי, השחקן ה-12 במגרש".