אוריל'ה, אוריל'ה, צא החוצה

כבר כמה שנים שאורי מלמיליאן הוא אחד המאמנים המוערכים ביותר בליגה. בבורסת המועמדים לאימון הוא מדורג חזק למעלה. אין כמעט קבוצה בשתי הליגות הבכירות שמס' 8 האגדי לא ישב אצלה חזק בתוכניות, למרות שההישגים לא ממש מראים על הצלחה כבירה.

ברזומה של מלמיליאן כמאמן יש בסך-הכל פעמיים עליית ליגה. ארון התארים שלו מלא אך ורק מתקופת הזוהר במדים הצהובים של בית"ר ומכבי תל-אביב כשחקן. נכון שזה לא יהיה פייר לבחון את הדברים כך, כי הרי הוא מעולם לא אימן קבוצה גדולה ממש, ואיפה שהוא כבר כן דרך נראו ניצנים של פריחה. אבל אולי משום כך השאלה למה מלמיליאן לא מצליח להגיע לאף קבוצה גדולה למרות הביקוש הגדול הרבה יותר מטרידה.

האמת היא שכבר כשחקן היה המאסטרו של בית"ר עוף מוזר. הצניעות והביישנות שאיפיינו אותו לא התאימו לתדמית הסטארים של הכדורגל המקומי. כך גם כמאמן. מלמיליאן לא בדיוק מתנהג כמו שאר חבריו. בעונת 95/6' למשל, אחרי שנה מוצלחת במיוחד בהפועל ירושלים, שהסתיימה בעליית ליגה, החליט המאמן לסיים את דרכו בקבוצה, אף שהיה לו חוזה לעונה נוספת. כשנשאל באותם ימים לפשר העניין, ענה מלמיליאן שלא קיבל את התנאים האופטימליים כדי להצליח בליגת-העל. במציאות של הכדורגל הישראלי קצת קשה לתפוס את העניין. כמה פעמים שומעים על מאמן צעיר וחסר ניסיון שמוותר על חוזה אימון והזדמנות להוביל קבוצה בליגה הראשונה בגלל עקרונות לא ברורים?

גם כמאמן בתול הוא העלה דרישות לא הגיוניות בפני הקבוצות שרצו אותו. לאורך כל קיץ 94' התנהל משא-ומתן ממושך בינו ובין יו"ר בית"ר משה דדש. לבקשתו לקבל סמכויות מקצועיות בלעדיות בקבוצה עוד הסכימו, אבל את הדרישה שלו לקבל סמכויות ניהוליות כבר היה קשה להם לבלוע. "מעבר לבקשה שלו להיות אחראי בלעדי על הפן המקצועי", נזכר השבוע דדש, "הוא העלה גם דרישה לקבל סמכויות ניהוליות כמו קביעת גובה התקציב. זו דרישה שלא יכולנו להיענות לה, ועל כן דרכנו נפרדו". היום גם מלמיליאן יודע שהתנאים שהציב אז לדדש לא הגיוניים ובטח לא מתאימים לכדורגל הישראלי. "אני מבין שהתנאים שהצבתי אז היו דבר שלא קיים בכדורגל שלנו", הוא אמר לפני שנתיים בראיון לעיתונות. אם בהתחלה נראה היה שמלמיליאן לא מבין איפה הוא חי ואפשר היה להניח שהמהלכים שלו נובעים מחוסר ניסיון ולקוות שעם הזמן ישנה את עמדתו ויתרכך, הרי שהיום אם מלמיליאן לא יתעורר - זה מה שיהיה גם מחר.

בקיץ 96' שוב עלה הרעיון להחזיר את הילד מממילא לכור מחצבתו. דדש רצה אותו בתור המנהל המקצועי של מחלקת הנוער. מלמיליאן בחן את ההצעה, נידב רעיונות לייעול המערכת, אבל בסוף הבין שהאתגר אינו גדול. זה עוד פן באישיות המקצועית המדהימה שלו. אם האתגר לא מספק אותו, הוא יעדיף לשבת בבית. הוא לא מוכן לקבל הצעות עבודה שאין בהן אתגר ממשי. כך, בכל אופן, הצטיירו הדברים אז, אבל היום יש כאלה החושבים ההפך הגמור: שדווקא בגלל הציפיות ממנו והלחץ עליו, הוא מעדיף לשחות במים רדודים ולא לקפוץ ישר לעמוקים. עובדה היא שמאז חלפו להן יותר מעשר שנים, כשמתוכן בפועל הוא אימן רק חצי מהזמן. שנה בהפועל ירושלים, שלוש במכבי נתניה בשתי קדנציות שונות, ועוד עונה וקצת בקבוצתו הנוכחית, הכוח רמת-גן.

בשאר הזמן הוא פשוט ישב בבית, ולא כי לא היו הצעות. אין ספק שזו פריבילגיה שאף מאמן לא היה מרשה לעצמו. במשך השנים בנה לעצמו מלמיליאן מוניטין של סרבן כפייתי. הוא דחה קבוצות רבות שלא הסכימו לקבל את דרישותיו המקצועיות במלואן או שהתנהגו באופו לא מכובד לטעמו. זה לא שאנחנו קוראים לאנשים לא להיות ישרים, וזה גם מה שאהבנו אצל מלמיליאן עוד מימיו ככוכב- הוא תמיד היה אדם של עקרונות, אבל בביצה המקומית של היום נראה שאין מקום לנאיביות הזאת.

יתרה מכך, לעתים נדמה שהוא שומר על חוקים אתיים שרק הוא מקיים. מלמיליאן צריך לדעת להתגמש לפעמים. גם אם גמישות אף פעם לא היתה תכונה בולטת אצלו, עם אימונים ותרגולות אפשר לשפר את הקטע הזה. עם מכבי פתח-תקווה, למשל, המשא-ומתן התפוצץ בשל התעקשותו של מלמיליאן על זהות עוזר המאמן. מלמיליאן רצה את משה בן-הרוש, חברו משכבר הימים, הלוזונים סירבו, וכך נפרדו דרכיהם.

את אלי זינו ובאר-שבע הוא דחה בנימוס לאחר שהבין שפנו אליו בלי ידיעתו של מאמנם אליהו עופר. יתרה מכך, עם סיום השיחה עם זינו הרים מלמיליאן טלפון לקולגה מבאר-שבע ועידכן אותו בפרטי המקרה. "זה אורי, הוא בנאדם ישר", הסביר השבוע גידי דמתי, שעבד עם מלמיליאן בנתניה, "גם אם הדבר ימנע את התקדמותו. אורי הוא לא מסוג האנשים שיחתרו תחת מאמן אחר. היושר האישי שלו לא ירשה לו לדבר עם קבוצה מאחורי גבו של מאמן אחר".

בסופו של דבר, אחרי שנתיים, בעונת 98', חתם מלמיליאן בנתניה, אז בליגה השנייה. בסיום העונה עלתה הקבוצה ליגה, והמוניטין המקצועי של המאמן המריאו, אלא שאז הוא עזב ולא נשאר להנהיג אותה בליגת-העל, וכך הצליח להאדיר גם את התעלומה סביב התנהגותו.

מלמיליאן אמנם לא מצא קבוצה, אבל הטלפון שלו לא הפסיק לצלצל. ההצעות זרמו מכל רחבי הארץ- מהפועל באר-שבע, מאשדוד ואפילו מנתניה, שקראה לו חזרה. גם בית-שאן היתה חזק בתמונה. הוא כבר סיכם את כל תנאיו שם, אבל ברגע החתימה התברר לו שההנהלה לא מתכוונת למלא אחר הסיכום, והוא עשה אחורה פנה וחזר הביתה. בהמשך היה לו גם סיכום עם מכבי הרצליה והוא אפילו הספיק להעביר שם כמה אימונים, אבל גם העסקה הזו התפוצצה בגלל התעקשותו על הפרטים הקטנים. "אורי דרש להתחזק בשלושה שחקנים", סיפר אריאל שיימן בזמנו. "הבעיה היתה שהוא דרש שמות ספציפיים. הסכמתי לנסות להביא אותם, אבל לא יכולתי לחתום איתו על חוזה שהשמות האלה כתובים בחוזה. אם לא הייתי מצליח להביא אחד מהם, הוא היה יכול לתבוע אותי על הפרת חוזה".

סיפור הרצליה רק חיזק את מה שתמיד אמרו על מלמיליאן: הדרישות שלו לפעמים מוגזמות. במקביל החלו להישמע טענות שהוא מציב דרישות לא הגיוניות מחשש לפשל. גידי דמתי חושב שזאת לא הדרך להסתכל על הדברים: "העמידה על התנאים הללו אולי מעכבת אותו, אבל גם מונעת ממנו להיכשל וגורמת לו להצליח באופן יחסי בכל מקום שאליו הוא מגיע". דדש נוטה להסכים עם דבריו של דמתי: "לכל אחד יש הדרישות שלו. יש בארץ מאמנים שמוכנים לקחת קבוצות ללא שום דרישות מיוחדות. אורי לא כזה, הוא עובד כמו מקצוען, וכשהוא מגיע לקבוצה הוא בוחן כל מה שהוא צריך כדי להצליח, ואז מבקש את הדברים".

לקראת סיום עונת 99' פיטרה נתניה את מאמנה השני באותה עונה, ופנתה שוב למלמיליאן בבקשה שיחזור ויציל את הקבוצה מירידה. התנאים סוכמו, ומלמיליאן החל לעבוד. שוב הוכיח המאמן את יכולתו המקצועית והצליח להשאיר את הקבוצה בליגה, והחוזה שלו הוארך לעונת 2000/2001. ואכן, מלמיליאן פתח את העונה הבאה בנתניה. הקבוצה רצה יפה, סיימה במקום השביעי, ונראה היה שמלמיליאן מאושר שם. הוא סיכם את תנאיו לעונה נוספת והחל לעבוד, כשהמטרות היו שדרוג הקבוצה. בקיץ החלו בעיות בין ההנהלה לאיציק זוהר, ומלמיליאן הבהיר חד-משמעית שהוא רוצה את השחקן. אשר אלון ידע עם מי יש לו עסק וקיים את רצונו. זוהר חתם לשנתיים.

אלא שבאמצע העונה קיבל זוהר הצעה מבית"ר, שהחלה, יחד עם השחקן, להפעיל לחצים כבדים על מלמיליאן ומכבי נתניה. המאמן אמר שיסכים לשחרר את השחקן אך רק אם יימצא לו תחליף הולם. הוא רצה את מנור חסן. אחרי שהאחרון סירב להגיע, דרש מלמיליאן חיזוק מבעל שיעור קומה אחר. בנתניה כנראה לא הבינו עד כמה הוא רציני. הם חשבו ששחרור זוהר יתקבל על-ידי המאמן בהבנה בזכות היחסים החמים ביניהם, אבל טעו. ברגע שמלמיליאן שמע שעסקת זוהר בוצעה ללא ידיעתו והסכמתו, הוא שם מכתב התפטרות על השולחן והלך הביתה. "אין ספק שאורי שונה ממאמנים אחרים", ניסה השבוע דדש להסביר את ההתפטרות. "רובם לא היו מוותרים על חוזה בגלל מקרה כזה, אבל זה אורי. הוא דורש שיכבדו אותו כמו שהוא מכבד את בעלי הקבוצה שבה הוא מועסק. מאוחר יותר באותה עונה אפילו הבעלים של נתניה, אשר אלון, הודה שאורי צדק ושהם אלה שעשו את

למרות העקרונות והדרישות המוגזמות שמציב מלמיליאן, הוא ממשיך לקבל הצעות. נראה שהצלחותיו במקומות המועטים שבהם אימן, יחד עם ההילה והמסתורין שאופפים אותו, הם אלה שגורמים לו להיות כל-כך מבוקש. "ההתעניינות סביבו היא טבעית", טוען דמתי, "מכיוון שהוא אישיות שמקרינה המון. האמון שהוא יוצר בין האנשים שאיתם הוא בא במגע עושה את ההבדל. כל זאת בלי לגרוע במאום מהיותו איש מקצוע מעולה". גם רוני לוי, עוזרו של מלמיליאן בנתניה, מסכים עם התיזה. "בעלי קבוצות רוצים את אורי בגלל האישיות המיוחדת שלו", הוא מנסה להסביר את ההצעות הרבות. "הוא פרפקציוניסט, יש לו דרך והוא לא מוכן לסטות ממנה. ברגע שדברים לא עומדים בציפיות שלו, הוא לא מוכן להמשיך לפני שיתוקנו הליקויים". נקודה מעניינת אחרת שמעלה דמתי היא הגב הכלכלי האיתן שיש למלמיליאן עוד מימיו כשחקן, מה שמאפשר לו לסרב שוב ושוב. "יש לו יתרון על מאמנים אחרים במה שקשור לענייני כספים. אין לו את הבעיה שיש למאמנים אחרים. הוא לא צריך להתפשר, וזה אחד הדברים שמאפיינים אותו הכי הרבה". הנקודה הזאת מתחברת יותר מהכל דווקא לבית"ר. עוד לפני שאוחנה נחת בקבוצה סגרו הבעלים עם מלמיליאן את תנאי העסקתו. אלא שפניג'ל את לוי עשו אחורה פנה ורצו לחתום איתו רק לחצי עונה. מלמיליאן, שסוף-סוף הסכים להתגמש, נפגע וידע שיש דברים נסתרים מאחורי ההצעה. כמו כולם הוא הבין שאוחנה יגיע אחריו, והעדיף באלגנטיות לוותר על התענוג. היום רבים אומרים שהצדדים עשו בשכל שלא קשרו את עתידם. "אם מלמיליאן היה צריך לעבור את מה שעובר אוחנה, הוא בטח היה קם והולך", אמר גורם בבית"ר השבוע. "פניג'ל ואוחנה דווקא מסתדרים. אתה מדמיין את פניג'ל ומלמיליאן? שניהם עקשנים וקשים. הם בטח היו נקלעים להרבה עימותים".

עד לפני שבועיים נראה היה שקריירת האימון של מלמיליאן עומדת לפני משב רוח רציני, עם החתימה בהפועל תל-אביב. גם הוא עצמו הבין שאת ההזדמנות הזאת אסור לפספס. הפעם הוא אפילו היה מוכן להתגמש קצת בדרישותיו המקצועיות. הוא הסכים ליישר קו עם ההנהלה ולוותר על כמה נושאים רק כדי להתקדם. אבל למרות ההתפשרות בפן המקצועי, על הכבוד והיושר האישי שלו הוא לא היה מוכן לוותר. כאשר הועלתה בפניו הדרישה של האדומים לבוא ולהציג את עצמו בפני אנשי עסקים שהבנתם בכדורגל מוטלת בספק, הוא סירב תחילה בתוקף. אחרי שגם זה נפתר, נותרה רק סוגיית הפיצויים להכוח רמת-גן. אלא שמלמיליאן לא עשה הכל כדי לשכנע את הבעלים והיו"ר שלו, נמרוד ורד, לוותר על הירוקים. על אף שיש בחוזהו סעיף שחרור, הוא לא דרש בתוקף לקיים אותו. ההפך, מלמיליאן נתן הבטחה מפורשת לוורד שהמועדון לא ייפגע אם הוא יתקדם, ושבכל מקרה הכוח תזכה לפיצוי. "לאורי יש סעיף בחוזה שמאפשר לו שחרור", אישר השבוע ורד, "אלא שהסעיף הזה מאפשר לו שחרור בזמן פגרה ולא במהלך העונה הסדירה. בגלל שאני ושאר האנשים בהכוח מאוד אוהבים אותו, הסכמנו ללכת לקראתו ולאפשר לו להתקדם. למען אורי הייתי מוכן להתפשר ולקבל כל פיצוי שהפועל תציע".

אם אורי היה מבקש ממך שחרור ללא פיצוי היית מסכים?

ראשית, אני לא מאמין שאורי יבקש אי-פעם דבר כזה, הוא איש כבוד ולכן חשב שאנחנו ראויים לפיצוי. אם הוא היה מבקש ממני, הייתי מאפשר לו ללכת, אבל שוב, זה לא הסגנון שלו.

כאן הגיע המו"מ בין אורי להפועל לפיצוץ הסופי. בשנייה שהתל-אביבים הבהירו שאין מה לדבר על תשלום להכוח, הודיע מלמיליאן שהוא נשאר בקבוצתו. "אורי, הרבה לפני שהוא מאמן, הוא בנאדם", אמר השבוע המאמן לוי, שעבד עם מלמיליאן בנתניה. "זה נמצא מעל שאר הדברים. אורי התבטא השבוע שיכול להיות שהוא שונה ממאמנים אחרים. אני חושב שזה נכון. כל מאמן אחר מהליגה השנייה שהיה מקבל הצעה מקבוצה כמו הפועל תל-אביב היה הופך עולמות כדי לעבור לאמן שם. לאורי היה קודם כל חשוב לדאוג שהקבוצה הנוכחית שלו, הכוח רמת-גן, תיפגע בצורה המינימלית ביותר. יש לו יושר אישי ומקצועי והוא שמנחה אותו".