זר במגרש, אנדאללה

על הספה בדירתו שבחולון שכב לו ביום שני בערב אברהים אנדאללה וצפה בפעם המי יודע כמה בסדרות האהובות עליו מניגריה, שהוא מריץ נון סטופ בדי.וי.די. תחילה הוא צפה ב"סופרוומן", דרמת המתח הכי חזקה במולדת. הגיבורה היא חוקרת משטרה מפולפלת שמפענחת פשעים. אחרי שלאנדאללה נמאס ממעללי הבלשית, הוא החליט לעבור למחלקת הקומדיות. מכונן הדיסקים הוא שלף את "מיסטר טראבל", הכניס למכשיר והחל לדקלם את הסרט. "זה על בחור קצת מטורף, שלכל מקום שהוא יגיע אליו הוא יגרום רק צרות", הוא מסביר בחיוך. כמו הדמות הטלוויזיונית, גם לשחקן ההגנה הניגרי היו בזמן האחרון לא מעט צרות.

אנדאללה, שהגיע לבית"ר במטרה לבנות לעצמו שם בישראל ולהגיע עם הקבוצה לפסגות של הכדורגל הישראלי, לא החזיק במועדון אפילו עד דצמבר. יחס האוהדים כלפיו, שהפך לבלתי נסבל, גרם לו להרים ידיים. "יש לי תחושה מעורבת מאז שעזבתי את בית"ר", הוא מספר, "אבל בעיקר הקלה גדולה שכל מה שהיה סוף-סוף נגמר. ברור שאני מרגיש רע. באתי לבית"ר כדי להצליח, להראות מה אני שווה ולתרום למועדון, וזה לא קרה. איכזבתי את עצמי ואת הקבוצה. חבל לי שלא התאקלמתי ולא הצלחתי לתת על המגרש מה שאני באמת מסוגל, אבל מצד שני אני שמח. עכשיו אף אחד לא מקלל אותי או מאיים להרוג אותי, וזה משפר לי את ההרגשה".

הימים האחרונים, חסרי הכדורגל, לא עושים לאנדאללה טוב. לא קשה לראות שהניגרי פשוט מת לחזור למסגרת ולמצוא קבוצה. אפילו בדירת שלושת החדרים הקטנה הוא לא מפסיק להשתעשע עם הכדור, להקפיץ אותו ולפגוע בכל דבר שנמצא בחלל החדר. "אני מתגעגע לדשא", הוא מסביר את הכדרורים הבלתי פוסקים. "אני לא יכול לחכות עוד. כדורגל זה החיים שלי".

היכולת שלך היתה רחוקה מלשכנע.

"נכון שלא הייתי טוב, ואני יודע את זה. היו לי הרבה בעיות מסביב. גם בעיות אישיות. הייתי מבולבל ולא ידעתי מה לפתור קודם, את הבעיות שלי עם הקהל או את הבעיות שלי עם עצמי. אי-אפשר להשוות בין היכולת שלי במשחק הראשון ובין המשחקים שבאו אחר-כך. במשחקים ההם, לא משנה מה הייתי עושה, אם זה פעולה חיובית או שלילית, הם תמיד צעקו נגדי. היה לי חשוב לשמח אותם, הם הרי שילמו כסף לראות את הקבוצה ואותי, אבל במצב כזה לא הצלחתי למצות את הפוטנציאל שלי".

איך הרגשת עם כל הקללות והנהמות כלפיך?

"בחיים לא ראיתי דבר כזה. גם לא דימיינתי שמצב כזה יכול לקרות. ניסיתי לסגור את העיניים, לאטום אוזניים, להתרכז ולהתנתק, אבל זה לא קרה. אני בסך-הכל ילד בן 19 שבא לשחק כדורגל (אנדאללה עוצר עכשיו לרגע, נושם עמוק. בזווית עינו ניתן לראות לחלוחית. בכל זאת הוא מנסה לחייך וממשיך]. כל התקופה האחרונה רצו לי מחשבות בראש. ניסיתי להבין מה האוהדים רוצים ממני, מה עשיתי להם רע ולמה השנאה הזאת מגיעה לי. בסופו של דבר הבנתי שזה לא בגללי אלא בגלל הדת שלי, ושאין סיכוי שהשנאה כלפי תיעלם. אני מוסלמי, ומבחינת האוהדים זה אומר שאני ערבי והם פשוט לא מסוגלים להשלים עם זה. אני לא שונא אותם, אבל הגעתי למסקנה שלא נשארה לי ברירה ואני חייב לעזוב את בית"ר. אם אהיה מחוץ לקבוצה, הכל יהיה טוב יותר. אני מצטער, אבל בגלל כדורגל לא אשנה את הדת שלי. אין סיכוי שזה יקרה. לא אתנצר ולא אהפוך ליהודי. אני מוסלמי וזהו".

כשהאוהדים ירדו לחייך, הרגשת שאלי אוחנה גיבה אותך כמו שצריך?

"מרגע שהכל התחיל, אלי אוחנה אמר לי להיות חזק ולא להישבר. הוא תמך בי במאתיים אחוז, ושאף לתת לאוהדים את ההרגשה שהוא מעניק לי את מלוא הקרדיט והולך איתי לאורך כל הדרך. שלא משנה מה יהיה, הוא ייתן לי לשחק. זה לא עזר. הקהל הפך אגרסיבי כלפי יותר ויותר, וכנראה נשארה רק דרך אחת. אני לא מאשים את אוחנה. הוא בסך-הכל בן-אדם. הוא פחד. אוהדים איימו להרוג אותו, היתה לו משטרה סביב הבית. זה מצב לא נעים. הוא הבין שלטובת הביטחון האישי שלו מוטב שאני לא אשחק. הוא דיבר איתי והסביר לי שבסיטואציה הנוכחית הוא לא חושב שכדאי שאשחק".

המשפחה בניגריה ידעה מה עובר עליך?

"דיברנו הרבה בטלפון, והם ידעו כל מה שקרה לי בקבוצה. הם שאלו אותי רק שאלה אחת: "אתה רוצה להמשיך לשחק כדורגל או לא?". אמרתי להם שכן, אז ההורים אמרו לי שאנסה לעבור את התקופה הרעה ולהיות חזק".

אם שחקן ניגרי מוסלמי יתייעץ איתך בנוגע לבית"ר, מה תגיד לו?

"שלא יתקרב לירושלים".

היו אוהדים שתמכו בך?

"גם בתקופה הרעה שעברתי היו אוהדים שרצו שאשאר בבית"ר. כשהאוהדים של בית"ר יחד, כחבורה, כולם צועקים ומקללים אותי. כשהם לבד הם מתנהגים אחרת".

התקשית לעמוד בלחץ. באחד האימונים נגחת באוהד שהקניט אותך.

"היה לי בוקר קשה. הגעתי לאימון לא רגוע בגלל כל המצב בקבוצה ובגלל האוהדים, וגם כי קיבלתי בשורות אישיות מניגריה. היו באימון כמה אוהדים שקראו לי. הסתובבתי אליהם, אמרתי להם שלום ולחצתי להם ידיים, אבל אחד מהם לא הפסיק לקלל אותי. הוא צעק לי "לך תזדיין". בהתחלה לא הגבתי. התכוונתי כבר לעזוב את המתחם, אבל הוא קילל אותי שוב ושוב. הסתובבתי אליו ושאלתי אותו, "מה אמרת?", והוא ענה "פאק יו". ניגשתי אליו ושאלתי אותו שוב, "מה אמרת?". הוא שוב ענה "פאק יו", אז נתתי לו נגיחה והמשכתי משם".

ומה קרה בשבוע האחרון, עם כל האימונים וההתפרצות על אוחנה?

"זה היה באשמתי. לשחקן אסור להתווכח עם המאמן. הייתי עצבני. יום קודם איחרתי לאימון ברבע שעה והתנצלתי, אבל אוחנה אמר לי שאני כל הזמן מאחר, למרות שעד אז הקפדתי תמיד להגיע בזמן. זה גרם לי להיות במתח. רק כדי שתבין איך הרגשתי, האמת היא שביום שאוחנה הרחיק אותי איחרתי לאימון בכוונה. הגעתי לבית-וגן הרבה לפני שהאימון התחיל, חיכיתי על הגבעה עד שכולם יעלו עד הדשא ורק אז באתי. בהתחלה אוחנה לא אמר כלום, אבל כשהתחלנו במשחקונים הוא צעק שאני לא רץ, ותאמינו לי שרצתי. אמרתי לאוחנה שאני ארוץ, אבל כנראה שהוא לא אהב את התגובה שלי, ואמר לי לעזוב את האימון".

ויומיים אחר-כך לא הגעת לאימון בכלל.

"המאמן אמר לי שאם אני מאחר אפילו בדקה אין לי למה להגיע, וזה מה שהיה. כבר הייתי בירושלים, אבל כששמתי לב שאני לא מצליח להגיע בזמן, חזרתי לבית שלי בחולון. לא רציתי לאחר שוב ולעצבן את אוחנה".

מה אתה אומר על אלה שאומרים שאתה מגן שמאלי ולא בלם?

"נכון שאולי עמדת המגן השמאלי היא העמדה הטבעית שלי, אבל אני יכול לשחק טוב גם כבלם. הכל תלוי במאמן - איך הוא מעמיד אותך במגרש, מה הוא רוצה שתעשה, איזה ביטחון הוא מעניק לך. לא הייתי טוב לא בגלל העמדה ששיחקתי בה, אלא בגלל הבעיות שמסביב".

את הקדנציה הקצרה והלא מוצלחת בעיר הקודש מעדיף אנדאללה לשכוח, ומהר. הפורמה הגרועה על הדשא, האוהדים המאיימים והתאקלים עם הצוות המקצועי גורמים לו להרגיש רע. אם תחילה הוא עוד חשב שלפחות בקרב חבריו השחקנים תהיה לו נחת, הרי שגם בגזרה הזאת הוא נפגע קשות.

איך היו היחסים שלך עם אנשי הקבוצה?

"ההנהלה התייחסה אלי יפה. הרגשתי בקבוצה טוב מהבחינה הזו, אבל ברגע שנגמר האימון כולם תמיד הלכו ישר הביתה, והייתי לבד. פה ושם אמנם התקשרו שחקנים כמו מליקסון, אמסלם, אינדיו, טלקר, חודידה והיידמן שהזמינו אותי לארוחות, אבל חברים אמיתיים לא היו לי. בשעות שאחרי אימון או משחק העדפתי להיות בבית ולישון, או לצאת לתל-אביב לפגוש חברים ניגרים. בסך-הכל יש שם אחלה חבר'ה. אני זוכר שברגע שהאוהדים קיללו אותי, השחקנים באו לעודד אותי ואמרו לי לא לקחת ללב".

מישהו מהם היה איתך בקשר גם אחרי שעזבת?

"רק היידמן. הוא בחור טוב. הוא התקשר לשאול מה קורה איתי. הוא ואינדיו היו מהיותר קרובים אלי בירושלים".

אתה יודע מה אמר עליך אחד השחקנים בשבוע שעבר?

"לא. אנחנו הזרים לא יכולים לקרוא את העיתונים ולהבין. תמיד כשאנחנו רואים תמונה שלנו אנחנו חושבים שכתוב עלינו משהו טוב.
מליחי אמר לקבוצת אוהדים שהוא לא שיתף אותך בתחרות השחקן המכוער כי הוא לא מכניס חיות לרשימה".

(העיניים של אנדאללה שוב מבריקות. גם הפעם הוא מתאמץ למנוע מהדמעות לזלוג. הוא תוקע מבט בתקרה וקל לראות את הכאב על פניו). הוא כנראה מסוג השחקנים שרגע אחד הוא חבר שלך ואז מדבר עליך מאחורי הגב. זה מפליא אותי וכואב לי במיוחד, כי עידן ואני תמיד היינו ביחסים טובים. לפני כל אימון היינו צוחקים ומתבדחים יחד. בישראל עידן יכול להגיד מה שהוא רוצה, אבל נראה אותו גיבור גדול בחו"ל, אם הוא בכלל יגיע לשם מתישהו. שם הוא יהיה זר, ונראה איך הוא ירגיש. אפשר לחשוב איזה שחקן הוא. האוהדים הרי לא אוהבים אותי, ועידן ידע שאם הוא ישמיץ אותי על ידם, הקהל יחבב אותו. זה אותו דבר גם בניגריה. שחקנים שנמצאים בבעיה עם האוהדים מתחנפים אליהם כדי שיאהבו אותם".

בבית"ר רק שאלו אותו אם הדברים נכונים, הוא הכחיש ובזה נגמר הסיפור.

"אני חושב שהמועדון היה צריך להעניש אותו, אבל שיעשו מה שהם רוצים. במכבי תל-אביב דבר כזה לא היה קורה. אף אחד שם לא היה מלכלך על חבר שלו רק כדי למצוא חן בעיני מישהו, גם אם זה בצחוק. אם אתה רוצה להיות מקצוען, תתנהג בהתאם - אבל פה, אצל השחקנים הישראלים, הכל ישר יוצא החוצה. גם בבית"ר וגם במכבי הצוות המקצועי ביקש תמיד לא לדבר עם התקשורת, אבל תוך זמן קצר הכל היה דולף. התחרות הזו, של בחירת השחקן המכוער, היא בדיוק דוגמה לדברים שחייבים להישאר בחדר ההלבשה".

הקדנציה הקצרה בבית"ר לא ממש תרמה לקריירה שלך.

"לטווח הקצר נפגעתי. אפילו קיבלתי זימון לנבחרת הבוגרת שלנו, למשחק הגביע העולמי מול דרום-אפריקה, אבל נאלצתי לוותר ולהסביר למאמן הלאומי שאני לא בכושר טוב וחבל שאאכזב אותו. אני מאמין בעצמי ויודע למה אני מסוגל. כשאחזור לכושר, אף אחד לא יוכל לעצור אותי. מה שקרה לי בבית"ר רק חישל וחיזק אותי מבחינה מנטאלית. סך-הכל אני צעיר ובריא, לא עברתי שום פציעה, והקריירה שלי עוד לפני. בניגריה כולם מכירים אותי, אני כבר מפורסם, אבל אני חולם להיות מפורסם גם בעולם, כמו ג'יי ג'יי אוקצ'ה, קאנו או יעקובו. מאז שאני צעיר האליל שלי הוא מלדיני, והלוואי שאגיע לרמה שלו".

מה עכשיו?

"יש לי הצעה מהבונדסליגה בגרמניה, אבל אני עדיין לא רוצה לחשוף את שם הקבוצה. בקרוב נפתח חלון ההעברות, ואז נראה מה יהיה. אם לא, אז אשחק בישראל עד סוף העונה".

טכנית אתה עדיין שייך למכבי תל-אביב.

"נכון. הכרטיס שלי שייך להם, ויש לי שם חוזה לעוד שנתיים וחצי. כרגע אני לא מתאמן אצלם, אלא לבד. אני מקווה שהסוכן שלי יחזיר אותי להתאמן באופן סדיר עם מכבי".

לסלון נכנס דנדי אוקונגו, חבר טוב, שותף לדירה ושחקן צפרירים חולון. הוא בדיוק הפסיד עם קבוצתו לכפר-סבא בליגה. הוא אמנם נראה מותש, אבל זה לא מפריע לו להתחיל מיד לנתח עם הפרטנר את הכדורגל בישראל. "כמה יצאה בית"ר בשבת?", שואל פתאום אנדאללה, ולרגע שוכח שהוא כבר לא לובש צהוב. "מה, הפסדנו לנצרת-עילית? אני לא מאמין. בחיים לא הייתי מדמיין שלא לקחנו נקודות מקבוצה כמו נצרת-עילית. ההפסד הזה גם גורם לי להפסיד כסף", הוא ממלמל. "התערבתי שבית"ר לוקחת בלי בעיות. מה עם השחקן החדש?", הוא ממשיך לתחקר. "טוב, נראה מה יהיה כשבנטו ישחק".

כשהגעת לבית"ר דיברת על צמרת. אתה עדיין חושב שבית"ר תסיים בין הראשונות?

"יש שם קבוצה טובה. הרבה חבר'ה צעירים, מוכשרים ורעבים. הם אולי אפילו יכולים לגמור במקום השלישי. לדעתי הבעיה הגדולה היא שלא אלה שנמצאים בכושר הטוב ביותר משחקים. המאמן מסתמך על הופעות קודמות שלהם, ולא על ההווה. אני בטוח שאם בית"ר תחתים עוד כמה זרים איכותיים, כמו שחיפה ומכבי תל-אביב עשו, היא יכולה להגיע רחוק. אשדוד היא דוגמה מצוינת. הקבוצה שם בצמרת בעיקר בגלל הזרים שלה, שמרימים את הרמה וסוחפים איתם גם את הישראלים".

איך התרשמת מהכדורגל פה?

"הוא בסדר. לא טוב ולא רע. הכדורגל שלכם מתפתח בהדרגה, אבל לא מתקדם כמו בבלגיה, שווייץ, טורקיה או יוון, ובטח שלא כמו ברמות הגבוהות של אירופה. לדעתי בישראל אין מספיק סבלנות. רוצים תוצאות ומהר. אתם צריכים לתת לזרים שמגיעים לפה זמן להתאקלם, להסתגל ולהראות מה הם יודעים. בעולם הנורמלי, ככה מתנהגים לשחקני רכש".

איזה מסר יש לך לאוהדים של בית"ר?

"אני לא יכול לשנות אותם, אבל הייתי אומר להם שיתמכו בקבוצה בכל מצב. זה לא חוכמה, להיות מאחורי השחקנים רק בנצחונות וכשהקבוצה משחקת טוב. בכל מקרה אני מאחל לשחקנים, לצוות המקצועי ולכולם רק בהצלחה".

איזה זיכרון אתה לוקח איתך מהתקופה בירושלים?

"אני מעדיף לשכוח את התקופה שלי בבית"ר. להסתכל קדימה לעתיד ולא אחורה לעבר. כדורגל זה החיים שלי. אני בן 19, זכיתי במקום שני בגביע העולם לנערים, יצאתי מניגריה והכל עדיין לפני. אני לא מכיר הרבה שחקנים ישראלים שעשו מה שאני עשיתי בגילי, או אפילו כשהיו מבוגרים יותר".