פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        "אמרו לי גיורגי, דרבי הכי חשוב"

        גיורגי דרסיליה היה הזר ששינה את חוקי המשחק בדרבים. 7 שנים אחרי הוא עדיין בארץ שהוא כל כך אוהב. למרות שהמצב חרבנה

        לפני חודשיים, בקול ענות חלושה ועל דשא צהוב במיוחד במגרש הכי מצ'וקמק באיזור חולון - בת ים, הודיע גיורגי דרסיליה על פרישה מכדורגל. דרסיליה אחרי שתי פציעות ושבע שנים בארץ, החליט שבגיל 36 אפשר לתלות את הנעליים. אנשים נדהמו לשמוע שדרסיליה בכלל מסתובב בארץ. הגרוזיני החביב ששינה את החוקים בדרבים של שנות ה-90 בשער בודד אחד בנובמבר 97', עבר מאז בהפועל ת"א גם בכפר סבא, חולון ואפילו איזה סוף שבוע בכפר כנא. עכשיו הוא בכפר סבא חושב על עסקים, על החיים, ומסתובב עם חבורה של חמישה קרובי משפחה שהם לא בדיוק משפחה, כולם חמושים במעילי עור ובאותו חתך דיבור.

        "לא בטוח שפרשתי"

        "האמת", פותח ביז'ו כמו שקראו לו כאן לפני שבע שנים, "אני לא בטוח שפרשתי מכדורגל. מבחינת טכניקה אני יכול לשחק היום בליגת העל. מבחינת כושר - בליגה לאומית". דרסיליה עוד ניסה לעקוץ השנה עם חוזה ברעננה או בכפר סבא, אבל כמו בכל הקריירה שלו בישראל, יחסי ציבור רעים, נאמנות מוחלטת לסוכן ודיבורים רק במגרש ולא עם עיתונאים לא איפשרו לו להתקדם.

        "באתי לפני שבע שנים למחנה אימון של הפועל בהולנד" נזכר גיורגי בחיוך גדול. "היו אולי 13 שחקנים, אמרתי אני חוזר לגרוזיה משחק שבועיים וחוזר. אלי כהן הבטיח לי יהיו עוד שחקנים עד שאני חוזר".

        גיורגי נחת באמצע השבוע ובשבת הוא כבר הספיק לשים גול ניצחון. ככה גם בשבוע שאחרי. "לפני הדרבי אמרו לי כולם, גיורגי, דרבי זה הכי חשוב. רק לנצח מכבי ואחרי זה אפשר להפסיד כל העונה. עליתי דרבי, ראיתי חצי בלומפילד אדום חצי צהוב. שמתי גול, הלכתי הביתה. כולם שמחים, גם אני מאד שמח. אבל היו עוד הרבה משחקים אחרי זה".

        בסוף אותה עונה ארורה מבחינת הכדורגל הישראלי, בית שאן פתחה רגליים וההתרסקות של הליגה המקומית החלה ("מבחינתי לקחנו אליפות"). גיורגי חשב שהוא ממשיך בהפועל, אבל קומיבנת אלי כהן+ סוכן+ שמועות על פציעה, העבירו את גיורגי לכפר סבא. מאז הוא כאן בארץ, זוכר כל פרט בכדורגל הישראלי, מבין את המשחק, מנתח דק דק בעיות בביצה המקומית ובעיקר לא מחמיץ משחקים.

        איפה איפה הם

        "תראה, בזמנו היה פה כדורגל טוב. היתה רמה גבוהה, זרים טובים, צעירים רעבים. אז היה שמעון גרשון ילד צעיר. עלה על המגרש שיחק חזק, התאמן חזק. קראת מה כתבו עליו בעיתון?", הוא שואל ספק מודאג ספק צוחק. כשאנחנו מסבירים לו ששמעון היום מתרכז בפסטיגל הוא עושה פרצוף מבואס: "היום כבר אין פה רמה גבוהה. הכל ככה נפל".

        וכשגיורגי מדבר על נפילה, הוא מדבר גם על המדינה בה שני הילדים שלו גדלים. הוא ישראלי לכל דבר. במנטליות הוא גרוזיני. איש של כבוד, שתיקה, עבודה קשה והרבה זהב על הידיים. אבל בקומיבנות הוא ישראלי. הוא מסרב להגיד במה הוא עוסק עכשיו (עסקים) ומת לאמן כדורגל עם תעודת המאמן שלו מגרוזיה ("וינגייט עושים בעיות"). כשאנחנו שואלים אותו אם הוא ייתן לילד שלו ללכת לצבא, הוא עונה: "בטח, איזו שאלה. אבל עד שהוא יהיה בן 18, אולי לא יהיה צבא". ישראלי או לא ישראלי?

        תראה איפה יוסי בניון

        ספק אם יגיעו אי פעם זרים כמו דרסיליה לארץ. זרים בעלי מספר דו ספרתי של הופעות בינלאומיות, שבכל קבוצה בה שיחקו כבשו כמות גדולה של שערים, זכו לאהדת הקהל (הוא נמצא בקשר עם אוהדי כל הקבוצות בהן הוא שיחק, ומגיע לכל המשחקים של הפועל ת"א, כפר סבא וחולון) ונשארו בארץ שלנו כדי לתרום.

        בתקופה שכל מאמן נוסע לאפריקה או לברזיל ומביא משם מציאות שבמקרה הטוב נראות כמו אמבמבה ובמקרה הרע נראות כמו מארקש, ספק אם נקבל עוד פעם זרים כאלה: "אובארוב ואני שיחקנו אחד נגד השני עוד בליגה הרוסית. אחרי זה באנו לפה והיו פה פישונט, שאלוי, סבי סימרוטיץ'. היה כדורגל טוב. היום לא באים זרים כאלה לישראל". כשאנחנו מראים לו את העיתון מהדרבי ההוא ב-97' בעמוד האחורי כתוב שיוסי בניון ואביו תקפו את דודו חפר: "איזה שחקן בניון, זה כדורגלן. הוא היה אז ילד אז הוא ירק, אבל ככה זה כדורגלנים אמיתיים. זה רגשות, לא רוצה מפסיד. מה אנשים חושבים, כדורגל זה עם הלב. עובדה, תראה איפה בניון עכשיו".

        דרסיליה יילך בשבת למשחק ילדים בכפר סבא, אחרי זה יעבור לליגה א', בערב ינסה לעקוץ משחק מהלאומית וביום ראשון הוא בשער 2 בדרבי, מוקף בחבורה שלו: "אני אוהב את ישראל ואני חולה על כדורגל. הילדים שלי קצת פחות. אני אגיד לילד שיסתכל בכתבה באינטרנט, הם כל הזמן במחשב הילדים של היום".