סטרן הכסתחן מצא את הריגוש?

זו היתה הנקודה הכי נמוכה שהליגה הגיעה אליה" אמר ביום שישי שחקן העבר ופרשן הטלוויזיה ביל וולטון. הדיעות שהוצגו בתקשורת האמריקאית מייד לאחר קרב המאה היו אחידות: תחרות האגרוף בין רון ארטסט וסטיבן ג'קסון לחצי מיושבי מדינת מישיגן ייצג את התחתית שבתחתית, את כל הרע בליגה ה"טובה בעולם". האמנם?

עם יד על הלב, כשחזיתם במפגן המכות בשידור חי או ב"ספורטסנטר" זה נראה בעיניכם בערך ככה: "אוי, איזה גועל נפש, לא ייאמן לאיזה רמות הליגה הגיעה. גועל נפש, צריך להשעות אותם לכל החיים", או (ותחשבו על זוהיר בהלול משדר): "יאללה מכות יאללה. סחה, ארטסט. איך עלה הגבר ליציע. יא ווראדי, איזו סנוקרת של סטיבן ג'קסון, רוחמה, בואי בואי מהר, תראי את שני השמנים האלה מקבלים מכות. הופ, איזו גזונגה דפק לו!". בינינו, קשה לי להאמין שהיו הרבה צופים שלא אהבו את מה שראו בדטרויט. נכון, כולנו נגד אלימות, אבל דחיל רבאכ – קצת אקשן לא הזיק לאף אחד. וזה לא סתם היה אקשן – זה נראה כמו סרט ריאליטי של סטיבן סיגל, עם הכיסאות שעפים לכל עבר, חפצים ואגרופים העושים דרכם לכל הבא ליד. במלים אחרות, זה נראה היה כמו ריגוש, וריגוש היא בדיוק המילה שחסרה כבר קרוב לעשור שלם בעולם של דייויד סטרן.

בינם לבין עצמם, למרות העונשים הכבדים, יש סיבה טובה להאמין שהתקשורת בכלל והאדון קומישינר בפרט מרגישים לפחות טיפה כמו העמך בבית ופחות כמו ביל וולטון. ה-NBA, למרות הזוהר, היא ליגה חולה, יש שיאמרו אפילו גוססת. שחקנים מרוויחים הרבה כסף בלי לתת את התמורה ומתנהגים כמו פרימדונות, הקולג'ים כבר לא מספקים איכות, אחוזי הצפייה ברצפה ובנוסף לכל הצרות המו"מ עם איגוד השחקנים שוב תקוע ומאיים להחזיר את הליגה לפיאסקו של 98'. לא שתגרה המונית כזו היא דבר טוב לתדמית, אבל במשך סוף שבוע שלם עסקה אמריקה רק בזה. בכל הערוצים הארציים, הפרצוף של ארטסט הפך לאייקון של ממש. לא קולג' פוטבול, לא NFL – רק הקרב בדטרויט. אפילו ב"סאטרדיי נייט לייב" שינו את התסריט ברגע האחרון כדי להכניס אייטם כל כך חם לתכנית. התקרית הזו השכיחה אפילו את שערוריית ה"מאנדיי נייט פוטבול" המדוברת כל כך מתחילת השבוע. ומתי בעצם היתה הפעם האחרונה שאיזושהי ידיעת NBA באמצע העונה פתחה את מהדורות החדשות?

"בכל מקרה, לשחקן אסור לעלות ליציע. זו חציית קו אדום". המשפט שייך לסנטר של דטרויט בן וואלאס, האיש שהחל את הבלגאן. וואלאס קיבל עונש הרחקה משישה משחקים. רון ארטסט הורחק לכל העונה, סטיבן ג'קסון ל-30 משחקים וג'רמיין אוניל ל-25. וואלאס, להזכירכם, הוא האיש שהחל את הבלגן. לא מספיק שדחף את ארטסט, הוא הסתער לעברו גם אחרי שזה רץ ונשכב על שולחן המזכירות. וואלאס יכול להיתמם עד מחר, האחריות השילוחית להצתה היא שלו. המשחק היה גמור, הוא ידע שבבית באובורן הילס מותר לו רק טיפ טיפה יותר. אבל האדון סטרן לא שמע על המושג אחריות שילוחית, הוא עובד לפי הספר ו-וואלאס לא עלה ליציעים, הוא "רק" התחיל קטטה במגרש ואגב כך הפשיט את אינדיאנה משלושת נכסיה החשובים וגמר לה את העונה, תוך שהוא עוזר לקבוצתו להשתחל בקלילות לפלייאוף. ששת המשחקים שקיבל וואלאס הם עונש בזוי ומגוחך שרק מראה כמה עייף, כסתחן ורע נראה הקומישינר. גם הליגה

רון ארטסט הוא לא בדיוק שיא האינטליגנציה. העבר שלו משופע בהתפרצויות פסיכוטיות ובהשתוללויות בזירה, שלא לדבר על הבקשה המוזרה לקחת חופש בן חודש על מנת להוציא אלבום ראפ. "אני איש בוגר ויכול להחליט מה טוב בשבילי", ענה ארטסט כשנשאל על התיזמון המפתיע בהוצאת האלבום. לא תשובה חכמה במיוחד מאדם שאת פרנסתו עושה על מגרש הכדורסל. ביום שישי ארטסט עשה עבירה קשה על בן וואלאס. קשה, אבל היו קשות ממנה, רק שכשעובר העבירה הוא ארטסט זה מחייב תגובה. ארטסט הוא לא בחור פחדן, אבל ביום שישי נהג בחוכמה. אין טעם וגם לא חכם להיכנס בוואלאס, עדיף ללכת למזכירות ולישון על זה. "אני לא מגיב, אני לא מגיב, אני לא מגיב". ובדיוק אז נזרקה על ראשו כוס בירה. מייקל קורליאונה כבר אמר על זה: "בדיוק כשחשבתי שאני בחוץ, משכו אותי פנימה בחזרה". בשנות ה-80, תור הזהב של ה-NBA, הסתובבו הרבה פסיכופטים בליגה. חוטבי עצים כמו ביל ליימביר, קורט רמביס, דניס רודמן וריק מאהורן, שתפקידם היה בעיקר להרביץ מכות. רון ארטסט הוא שחקן הגנה אדיר ואחד מהשחקנים הבודדים בליגה שמזכירים את האולד סקול, משחק פיזי כמעט בלי גבולות וללא מורא. הקריירה שלו עומדת כרגע בסכנה וזה לא בהכרח באשמתו המלאה, אבל עדיין – בשורה התחתונה מדובר בטמבל די רציני, ועם כל הצער בדבר, העונש שקיבל מוצדק. אחרי הכל, כמו שאמר ידידנו וואלאס: לא עולים ליציע. בשום מקרה ובשום מצב.