סופר קלאסיקו, זה כל הסיפור

כך זה נמשך כבר יותר מ-100 שנה. ישנו משחק אחד אשר יותר מכל משחק אחר מזין את האובססיה להשגת הניצחון של כל הניצחונות. עוד מעט תחל המערכה השנתית, עיתונות הספורט והטלוויזיה המקומית יתחילו לבנות (ולמכור) את הדרמה לקראת המפגש בין ברצלונה לריאל מדריד, כמפגש בין שני ענקים מיתולוגיים. העלאת הרעיון שהמשחק הזה חשוב יותר לאחד מהצדדים הוא פשוט חוסר הבנה של הקדחת המקומית שסובבת את האירוע, וראייתו אך ורק כמפגש ספורטיבי בין שני מועדונים הנאבקים על האליפות מפספסת את העיקר.

"זהו משהו שונה", כותב חוסה ויסנטה הרנאס במארקה, "זהו המשחק ב-ה' הידיעה, זהו המשחק בשנה ובמאה עליו אתה יכול להמר על ניצחון, הפסד או תיקו באותה הסתברות. מי ינצח? איש לא יודע, זוהי תעלומה. אל תאמין לאיש שאומר כי הוא יודע. אתה פשוט צריך לראות את זה בעצמך. זה הרבה יותר מסתם משחק: משחקים על שלוש נקודות, כמו גם על אליפות הליגה. יש גם את גאוותם של 22 השחקנים על הדשא, של העשרה הנוספים על ספסל המחליפים, של המאמנים, של מנהלי המועדונים, של הרבבות באצטדיון, של המיליונים שצופים בו בטלוויזיה, ושל עוד מיליון שאפילו לא מסוגלים לצפות במשחק הזה מפני שהם לא עומדים במתח".

אם כל המשחקים, מלחמת גוג ומגוג, כדורגל נגד האויב, וכל הקלישאות שבעולם כנראה לא יספיקו. כמו שציין בובי רובסון ערב הסופרקלאסיקו של מאי 1997: "זהו המאורע היחיד בעולם שמחבר יחד יותר מ-100,000 איש פעמיים בשנה, תכניס אל תוך המשוואה את כל ההיסטוריה, הפוליטיקה, ואת הרעש התקשורתי, ותקבל חבית אבק שריפה". אי אפשר להבין את תופעת בארסה מחוץ להקשר של יחסיה של קטלוניה עם שאר ספרד.

חלק ניכר מההיסטוריה של קטלוניה רצוף בסיפורים של השפלה ותסכול. גלי השאיפות של המחוז לעוצמה ולעצמאות התנפצו על חומת המרכוז והדיכוי של מדריד. לברצלונה תמיד היה את הפוטנציאל להפוך לאחת מהבירות המפוארות של הים התיכון, פוטנציאל שמעולם לא מוצה עד תום. רק בתחילת המאה העשרים, מועדון הכדורגל שהוקם על ידי קבוצת סוחרים אנגליים ושוויצרים שימש ככרכרה דוהרת שנשאה עמה את גאוותה של קטלוניה כולה. באותה עת בה ספרד איבדה את מושבותיה האימפריאליסטיות בקובה ובפיליפינים, ברצלונה פתחה צוהר לעבר גבולות חדשים ופנתה לעבר אירופה.

מועדון הכדורגל של ברצלונה שאב את כוחו מזמנים קשים, כשהוא משמש מקור של ביטחון עצמי קולקטיבי למחוז קטלוניה כולו. כל פעם שמדריד ניסתה לכפות את עצמה, בארסה אימצה את אנשיה עמוק אל חיקה, וסיפקה להם הגנה כמו טירה המשמשת מקלט לשעת חירום לתושבי הכפרים הסמוכים. כאשר זהותה של בארסה נרדפה, הקבוצה ניסתה לפצות על כך על כר הדשא, בין אם על ידי ניצחון או לפחות באמצעות מניעת הניצחון מהיריבה המושבעת.

ההיסטוריה של בארסה לנוכח המאבק מול ריאל מדריד רצופת מיתוסים וסמלים, אלילים ושטנים, גיבורים ורשעים, הגזמות ומסעות-תעמולה. הקדוש המעונה הראשון בדברי ימיה של בארסה הוא הנשיא ג'וזף סוניול, שנרצח בידי כוחותיו של פרנקו בימיה הראשונים של מלחמת האזרחים. אחד הסמלים הוא האצטדיון הקודם, לס קורטס, אשר גדודיו של פרנקו איימו להפוך אותו למחנה צבאי לאחר "ששחררו" את בירת קטלוניה. אירועים אלו היוו המשך לשלטונו הדיקטטורי של פרימו דה ריברה בשנות ה-20, שבתקופתו נאסר על בארסה לשחק כדורגל במשך ששה חודשים, לאחר שאוהדי הקבוצה קידמו את ההמנון הספרדי בשריקות בוז. הדיכוי הפך לקשה יותר בתקופת שלטונו הממושך של פרנקו, כאשר ריאל מדריד הפכה, לא רק בעיניים קטלאניות, לסמל הדיקטטורה והאחדות הכפויה של ספרד. בארסה הפכה ל"יותר מרק מועדון", ביטוי בו מבטאים האוהדים בנאמנות וברגש את משמעות הקטלאניות.

העניינים הפכו לפחות חד משמעיים לאחר מותו של פרנקו ב-1975, למרות שהמיתוסים גברו על המציאות. מאז החלת הדמוקרטיה, קטלוניה זכתה לאוטונומיה רחבה יותר מאשר צפון אירלנד, סקוטלנד, קורסיקה וסיציליה, והחונטה השלטת במועדון צברה כוח פוליטי וכלכלי אשר ממשלות אירופאיות רבות יכלו רק לחלום עליו. מאז חוק בוסמן של 1996, שחקניהן של מדריד ושל בארסה כבר אינם ספרדים או קטלאנים ברובם, אלא ברזילאים, הולנדים, ארגנטינאים, גרמנים, צרפתים ואנגלים. אך למרות זאת, כל מפגש בין שני המועדונים הללו הוא חם יותר מאי פעם. שחקני הכדורגל הופכים לשחקני תיאטרון על במה שהוקמה לפני שנים רבות. בהגדרתה הגסה ביותר, היריבות בין שני המועדונים מוכרת עיתונים, מעלה את הרייטינג בטלוויזיה, מבטיחה חוזי אימוץ ושלטי פרסום, ומפוצצת אצטדיונים. משחקי הכדורגל, אשר נערכים לפחות פעמיים בשנה, הסופרקלאסיקוס, הם יותר ממפגש בין שני מועדונים, זהו מאבק בין שני לאומים, שני עמים, שתי דתות.

אחד מהאירועים הדרמתיים ביותר בהיסטוריה המשותפת של שני המועדונים התרחש בשנת 1943, בשלב חצי הגמר של אליפות ספרד שנקרא גביע החנרליסימו לכבודו של פרנקו. המשחק הראשון שוחק בלס קורטס. בארסה זכתה בגביע בשנה הקודמת, למרות טענותיה החוזרות ונשנות על קיפוח מצד השופטים, ולא התכוונה לוותר על התואר. ריאל מדריד מצידה, עלתה על הדשא מתוך כוונה לספוג מספר קטן ככל האפשר של שערים. בארסה כבשה שלושה שערים ללא מענה. המשחק עמד בסימן תיקולים אכזריים של שחקני מדריד, כולל בעיטה לבטנו של כוכב בארסה, חוסה אסקולה, שנענתה רק בבעיטה חופשית מצדו של השופט. אוהדי בארסה התמקדו רוב המשחק בשריקות וצעקות כנגד השופט ושחקני ריאל.

לקראת משחק הגומלין, עיתוני ספרד חיממו את האווירה, והאשימו את בארסה ואת אוהדיה ביציאה משולחת רסן נגד "האומה הספרדית ונציגיה המדרידיסטים". העיתונים, בגיבוי השלטונות, דאגו לעורר את הרגשות האנטי קטלאנים בבירה, והמועדון עצמו הזכיר לאוהדיו את התנהגותם הלא ספורטיבית של אוהדי בארסה במשחק הראשון. אולם עם כל אלה שחקניה העדיפים של בארסה יכלו להתמודד על כר הדשא, אלמלא זכו לביקור חשאי של ראש מנגנוני הביטחון של פרנקו, חוסה פינאט. פינאט אמר לשחקנים המבוהלים: "אל תשכחו שחלק מכם משחק הודות לנדיבותו של השלטון, שמחל לכם על חוסר הפטריוטיות שהפגנתם".

המסר היה ברור: בארסה הייתה חייבת להפסיד את המשחק הזה, כל ניסיון לתת פייט על המגרש, היה גורר הוראה למשטרת ספרד "לבחון מחדש" את תיקיהם של אסקולה, ראיץ' ובאלמניה, שלושת שחקני הקבוצה אשר עזבו את ספרד בזמן מלחמת האזרחים. במלים אחרות, זה היה עלול להיות סופה של קריירת הכדורגל שלהם, ובמישור האישי – סוף חייהם על אדמת ספרד במקרה הטוב, ובעולם הזה במקרה הרע. אם לא די בכך, שחקני בארסה זכו לביקור של השופט, שהזהיר אותם מפני כל אקט של "חוסר משמעת".

בינתיים, אצטדיון צ'מרטין התמלא באנשי מדריד, שריקות הבוז כלפי שחקני בארסה היו רמות הרבה יותר מקריאות העידוד לקבוצה המקומית. בארסה הפסידה 11:1 במשחק הזה. עיתוני מדריד יצאו מגדרם לתאר את יכולתם המופלאה של שחקני ריאל, שכבשו שמונה שערים במחצית הראשונה. מולם התייצב דווקא פרנקואיסט מושבע, יליד קטלוניה חואן אנטוניו סמארנש (לימים נשיא הועד האולימפי), אשר טען כי "אם בארסה היתה מפסידה 0:4 היה אפשר לומר כי שחקני בארסה שיחקו רע. אולם לנוכח התוצאה, אי אפשר להימלט מהמחשבה כי שחקני בארסה לא שיחקו כלל, ונמנעו אף מלבצע תיקולים פשוטים, מחשש לעורר את זעמו של ההמון המקומי". זוהי התבוסה הגדולה ביותר שנחלה בארסה במשחקים נגד ריאל מדריד, ובליגה הספרדית בכלל. תבוסות אחרות שהגיעו בשנות החמישים והששים, לא היו נקיות מהחלטות שיפוט מוטות, אך הונחלו בעיקר על ידי קבוצה מדרידית עדיפה. ההשפלה של 1943 היא ציון דרך בהיסטוריה השחורה של שני המועדונים האלה, עוד אחד מאותם אירועים שלאחריהם שום דבר כבר לא היה כפי שהיה.

אחד המפגשים הראשונים בין ריאל לברצלונה, בו נצחו הקטלאנים המארחים 2:5 את המדרידיסטים, תואר במסעדה המקומית המהודרת "פרנסיה", אשר ארחה את העלית שבצופים לאחר המשחק באופן הבא:

"כמה התייחסויות לא-משמחות וחסרות-מזל נשמעו מפי האורחים ממדריד במהלך המשחק. האווירה הלא-ספורטיבית של המפגש, ההחלטות השנויות במחלוקת של השופט, והביטויים הלא-עדינים שהושמעו על ידי חלק מהקהל, פגעו בטבעו הספורטיבי של אירוע הספורט הזה."

הכותבים לא ידעו שבמלים עדינות אלה הם תארו את תחילתה של מאה גדושה באנטיפתיה הדדית.