קדחת הדשא

כשהשוטר החביב בעיר סטוק און טרנט שבצפון מערב אנגליה חייך אליי בצהרי שבת אפרורית ואמר, "אני חושב שאתה התייר הראשון שהגיע לאיצטדיון 'הבריטניה'", הבנתי סופית שהמסע הקצר שערכתי במולדת הכדורגל השיג את יעדיו. ישראלים רבים מגיעים במהלך העונה לצפות בכדורגל הנחשק והמסורתי שמציעה הממלכה הבריטית. בדרך כלל הטיול מסתכם בקצת ארסנל, טוטנהאם, מנצ'סטר יונייטד, חולצות לילדים וכרטיסים במחיר מופקע ליציעים שמזכירים ספריות עירוניות. אבל מי שבאמת אוהב כדורגל ומוכן קצת להתאמץ, ימצא אנגליה אחרת - קהילתית יותר, מסורתית. אגרסיבית בטירוף, אבל בעיקר אוהבת. אוהבת את המשחק.

את המסע התחלתי בלונדון. צ'לסי נגד ווסטהאם במסגרת הקרלינג קאפ האנגלי (בעבר גביע הליגה), התחרות השלישית בחשיבותה, שבה משתתפות הקבוצות הבכירות והיא מקבילה לגביע הטוטו הציוני. בבוקר המשחק זעקו כותרות הצהובונים והתריעו מפני המפגש בין פרנק למפארד לאוהדיו בעבר הלא רחוק, שאותם עזב תמורת הכסף הגדול בסטמפורד ברידג'.

למרות ששריקת הפתיחה היתה לקראת שמונה בערב, ניסיתי את מזלי והגעתי למגרש בשעות הצהריים המוקדמות. "אין כרטיסים וגם לא יהיו", הודיע לי חד משמעית המוכר במשרד הכרטיסים בכניסה לאיצטדיון. בשלב זה היה ברור שאחד מספסרי העיר יזכה לתרומה אדיבה ממני. לאחר שעה וחצי נמצא בר המזל, שתמורת 50 פאונד תיגמל אותי בכרטיס לשורה השלישית עם סייג קטן: הכרטיס מיועד לנער עד גיל 16. בדיעבד, עם כניסתי למגרש הבנתי שתרגיל כרטיסי הנוער-חייל מאיצטדיוני ארצנו עובד ביתר קלות בארץ "הפיש אנד צ'יפס". המאבטח בכניסה תלש במהירות את הביקורת בלי שחשש שאיש מבוגר ייכנס בשערי האימפריה כשבידו כרטיס המיועד לילדים שעדיין מפוצצים חצ'קונים להנאתם.

בשעות הרבות והמתות עד המשחק ערכתי טיול ארוך ברחבי צ'לסי, אחת משכונות היוקרה של לונדון. כקילומטר מהמגרש נשמעה לה שירה אגרסיבית של אוהדים שישבו בפאב קטן ופינתי. הליכה מהירה לעבר המקום גילתה בפניי כ-100 מאוהדי ווסטהאם, מהזן המסוכן. מבט מהיר בלבושם, והמבטים שנעצו בי כשנכנסתי לפאב, הבהירו שהם החלק של "הפטישים" שמעדיפים קטטה איכותית על פני ספר פילוסופיה סוחף. אך מי שחושב שמדובר בגלוחי ראש עבי כרס עם ברזלים בידיים טועה. החוליגנים של היום באנגליה שינו פניהם ומראם החיצוני וניתן לזהותם על פי כובע המעצבים שלהם, בגדיהם האיכותיים ומבטיהם הזועמים, לא עוד חולצות של אהובתם, לא צעיפים ולא ניסיון להיראות מאיימים במיוחד. משטרת האזור, שכבר ידעה מפגשי עבר סוערים בין הקבוצות, פיזרה את שוטריה בכל השטח ולא השאירה פינה חשופה לחימום האווירה.

הכניסה לאיצטדיון לא השאירה מקום לספק. ההבדלים בין הליגות התגלו במהרה. אוהדי צ'לסי מסודרים במקומות מסומנים, עם מדרגות פנויות ואווירה פסטורלית, ואילו 7,000 אוהדי ווסטהאם, שהתמקמו מאחורי אחד השערים, נראו כמו באותן תמונות נשכחות משנות השבעים. לא רואים את המדרגות, אף אחד לא יושב, בקיצור, בלגן אחד גדול. בזמן המשחק יש אווירה של טירוף. רבים מאוהדי צ'לסי מעוטי היכולת הגיעו למשחק היות שמחיר הכרטיס ירד מ-50 פאונד במשחק ליגה רגיל ל-20 במשחק גביע הליגה. בניגוד להרגלם, המיליונרים נתנו פייט לאוהדי ווסטהאם, שלא הפסיקו לרקוד ולהתגרות. השוטרים, שהתמקמו במספרים מפחידים, היו עסוקים בעיקר בלהוציא מדי כמה דקות אוהד ווסטהאם אחר שהחליט שהמשחק הוא לא העניין המרכזי כאן. במחצית השנייה עלתה צ'לסי ליתרון ונתנה את האות לשירה אדירה דווקא מהצד הסופג. "איפה הייתם כשהייתם חרא?", או בעברית, יא חבורת טרמפיסטים. כמה דקות מאוחר יותר נכנס למפארד ונתן את האות להתלהטות נוספת בצד המפסיד, שזעק "בוגד!". לקראת הסיום, כשכבר היה ברור (שוב??) שצ'לסי (שוב??) לא תספוג, נשרק פנדל לטובת חניכיו של מוריניו, ומי נבחר לבעוט? למפארד, כמובן, ועוד לשער שמאחוריו ישבו גדולי שונאיו.

נקניקיות, מטבעות וכל הבא ליד נזרקו כדי למנוע את הבעיטה, חלוץ צ'לסי, מתיאס קזמן, נפגע בראשו ממה שהתברר אחר כך כמטבע ושכב במשך שלוש דקות בתוך הרחבה כשהוא מדמם. רק לאחר שמונה דקות הצליחו להרגיע קצת את העניינים ולמפארד ניגש לבעוט. אולי היה זה הלחץ, אולי אלוהי ההגינות - למפארד החטיא את הפנדל ונתן ליציע "הפטישים" להתפוצץ ולצאת בכל זאת מהמשחק בחיוך. בסיכום: 11 עצורים, קזמן אחד עם חתך במצחו ו-41 אלף איש שיודעים להעריך גם את הגביע השלישי בחשיבותו.

בשבת בבוקר הגעתי לתחנה המרכזית בעיר מנצ'סטר כדי לתפוס רכבת לסטוק ולראות את המשחק של הקבוצה המקומית נגד מילוול ואוהדיה, ששמם האלים הולך לפניהם ברחבי העולם. מכיוון שבאנגליה, בניגוד למקומותינו, נערכים בשבת בצהריים עשרות רבות של משחקי כדורגל מכל הליגות ובאותה שעה, התמקמו שוטרים בתחנה במנצ'סטר (המהווה מרכז לכל הבאים לצפון~מערב אנגליה) ומנעו בעיות ממאות אוהדים בצבעים ובגדים שונים שנסעו לראות את אהובתם באזור. היציאה מתחנת הרכבת של העיר סטוק און טרנט לא הותירה ספק - יש משחק כדורגל בסביבה. שוטרי האזור עמדו בתחנה והפנו כל אחד שהיה חשש כי הגיע לתמוך במילוול לפאב בבית מלון סמוך ושמור היטב. שום אפשרות לחיכוך בין מחנות האוהדים, שמחזיקים ברזומה מפואר של מפגשים עקובים מדם. לאחר שהצלחתי לשכנע את השוטרים כי איני קשור למילוול, הגעתי למרכז העיר ולקניון החדש. גם שם הכל סבב סביב המשחק. כל אדם רביעי עטה על עצמו את חולצת הפסים האדומה-לבנה של סטוק ונראה היה שבזמן המשחק העיר מתרוקנת.

באחד הפאבים באזור ישבו שני שיכורים עבי כרס והציקו ללובשי חולצות הפסים. לאחר בירור קצר הבנתי שהיו אלה אוהדי פורט וייל, הקבוצה הקטנה של העיר, שהתעקשו להפגין נוכחות. איצטדיון "הבריטניה", שבו משחקת סטוק, נבנה רק לפני שבע שנים והוא אחד החדישים בליגת המשנה. כרטיס ליציע מרכזי עלה בקופות 19 פאונד, מחיר זעום ביחס למשחקי הפרמייר ליג. 15 אלף הצופים שהגיעו הקהו את התחושה שמדובר בסך הכל במשחק ליגת משנה בין שתי קבוצות בינוניות. נוכחותם של אוהדי מילוול היתה נמוכה יחסית, בסביבות 300 איש. ברכבת בדרך חזרה הסביר לי אחד מהם שכרטיס למשחק חוץ של הקבוצה יכולים לקנות רק חברי מועדון.

במילוול, בעקבות ניסיון העבר הבעייתי, שוללים את החברות במועדון מכל מי שביצע עבירת אלימות, ולכן הגרעין התומך בקבוצה במשחקי חוץ רחוקים קטן פי שניים. בין ה-300 בלטה קבוצה של כ-70 אוהדים בעייתים, שהתמקמה בצד היציע והיתה עסוקה בעיקר בהתגרות בשוטרים. כ-100 מהבחורים היותר אגרסיביים של סטוק התמקמו קרוב ככל האפשר לאזור ההפרדה והיו עסוקים גם הם בהתגרויות בסביבתם יותר מאשר בכר הדשא. לפני המשחק נכנסתי לבוקיז ברחבת המזנון כדי לשים הימור קטן על זהות המנצחת. כששאלתי היכן אפשר לאסוף את כספי הזכייה, אם וכאשר, הפתיע המוכר ואמר: "בבר של האוהדים מתחת ליציע". בסיום הגעתי לבר ושוב הבנתי למה אני בליגת המשנה - איש זועף עמד שם עם שקית כסף וחישב כמה עליו לשלם, ללא רשימה מסודרת וללא קבלה.

במשחק עצמו הכדור כמעט לא ירד לדשא. הוא ננגח קדימה-אחורה בלי הפסקה. האטרקציה היחידה היתה דניס וויז, המאמן~שחקן של מילוול שעבר את גיל 35 אך עדיין מסרב להירגע ורב עם כל העולם. חמש דקות לסיום הבקיעה סטוק את שער הניצחון, ואוהדיה החלו בשאגות ההמנון, השיר "דליילה" של טום ג'ונס, שפזמונו בתרגום חופשי: "יכולתי לראות שהנערה הזאת לא טובה בשבילי, אבל הייתי אבוד כמו עבד שאיש לא יכול לשחרר". בסיום רוכזו אוהדי מילוול ברחבה מחוץ ליציע כשאוהדי סטוק מתגרים בהם מעבר לגדר. אחד מאוהדי מילוול, שכבר לא היה יכול להתאפק, פרץ את חומת השוטרים, אך נגרר במהרה לניידת הקרובה ונראה שאת כרטיס החבר שלו במועדון הוא יכול לקרוע.

העיר בולטון נחשבת בעצם פרבר של מנצ'סטר הגדולה, ולכן המשחק בין בולטון לניוקאסל היה הזדמנות להרוויח קצת כדורגל איכותי. בניגוד לרכבות המפוארות ללונדון, הרכבת ממנצ'סטר לבולטון נראית קצת כמו אוטובוס ישן של "דן". לא משהו שמסביר פנים לתייר. במנצ'סטר חיכו לאוהדי ניוקאסל כ-20 שוטרים, שעלו ברביעיות על כל רכבת שנסעה לאזור המגרש. עם הירידה מהרכבת, תחנה אחת אחרי בולטון (באנגליה מנסים לבנות את המגרשים החדשים בשטחים פתוחים ומרוחקים במקצת ממרכזי הערים), נגלה בפניי קומפלקס מדהים, מרכז קניות מודרני, ארנה ענקית שמשמשת למופעי רוק ולקרבות איגרוף (על כדורסל לא ממש שמעו שם) ואיצטדיון הריבוק, דמוי חללית, ובו 29 אלף מקומות ישיבה. בעזרתו של בחור ישראלי הקשור לקבוצה הצלחתי להשיג הזמנה למה שנראה כמקום יוקרתי במרכז המגרש.

כשעה וחצי לפני המשחק הגיע האוטובוס של ניוקאסל, וריכז את מרב תשומת הלב בג'ורדיז לובשי חולצות הזברה. במקביל החלו להגיע שחקני הקבוצה הביתית. לאחר כמה דקות של המתנה בכניסה העמוסה נראה פתאום פרצוף ישראלי מוכר העונה לשם טל בן חיים. את הג'ינס וחולצות המעצבים של הברים בנמל החליף בן חיים בחליפה יוקרתית ומראה של שחקן קולנוע איטלקי. בחמש הדקות שבהן שוחחנו הוא לא הפסיק לחלק חתימות לעשרות אוהדים, למרות שגם באותו יום הוא לא היה בסגל.

במשחק עצמו איכזבו אוהדי בולטון, שהיו שקטים יחסית והשאירו את הבמה ל~5,000 ג'ורדיז, שהקור לא הפריע להם להוריד חולצות, לשיר ולרקוד לאורך כל המשחק ללא קשר ממשי לנעשה על הדשא. במשחק עצמו, אגב, ניצחה בולטון 1:2. ברכבת בדרך חזרה התערבבו אוהדי הקבוצות באווירה ידידותית במיוחד, ועם ההגעה למנצ'סטר צעק אחד מלובשי מדי הזברה כי הרכבת לניוקאסל יוצאת בעוד חמש דקות. כך נקרתה בפניי ההזדמנות לראות מאות גברים עבי כרס ונוטפי בירה רצים באמוק בניסיון להגיע הביתה קצת יותר מוקדם.

מתישהו בתחילת שנות התשעים התאהב עבדכם הנאמן במסכנה הנצחית של הכדורגל האנגלי, מנצ'סטר סיטי. לאחר שנתיים של היעדרות נתן לי המשחק ביום שני בערב נגד נוריץ' הזדמנות לראות את אהובתי וגם לבקר באיצטדיון החדש של הקבוצה, שעזבה את מיין רואד המיתולוגי לפני שנה וחצי.

אם איצטדיון הריבוק נראה כחללית, הרי שהסיטי אוף מנצ'סטר סטדיום, על 48 אלף מושביו, נראה למרחקים כספינת חלל ענקית שנחתה לה פתאום במרכז מנצ'סטר. בעזרתו של אחד מחברי הקהילה היהודית שמתי ידי על כרטיס מנוי במקום יוקרתי והתפניתי רגוע מדאגת כרטיס ליהנות מספינת החלל המשמשת אכסניה לקבוצתי. שוב נראתה הכניסה לאיצטדיון כמו מתוך סרט מדע בדיוני: הצמדה של כרטיס מגנטי לעין אלקטרונית פותחת את הקרוסלה ומאפשרת טיפוס במדרגות ליציע. למעלה, בכניסה, נראית רחבת המזנונים כמו תיאטרון לונדוני יוקרתי, אין תורים, השירותים חדישים ומסכי פלזמה מראים את הסיטי מכל זווית בעבר ובהווה. במגרש עצמו 43 אלף איש שהפאר והנוחות השתיקו כמעט לחלוטין את יצר השירה שהיה חלק בלתי נפרד מהם באיצטדיון הישן.

כ-2,500 אוהדי נוריץ התמקמו מאחורי אחד השערים והצליחו להעניק תמיכה רועשה במיוחד "לקנריות" שלהם. לידם התמקמו כמה מאות מאוהדי הסיטי, שסירבו להשלים עם העובדה שמיין רואד עבר מן העולם, וניסו בכל זאת להעיר את ספינת החלל. מעליהם נתלה שלט ענקי: "לא חשוב איך תקראו לנו, אנחנו הקיפאקס והקיפאקס לעולם לא ימות" , זכר ליציע העמידה המפורסם במיין רואד. בסיום, כמו תמיד אצל סיטי, 1:1 ללא אירועים מיוחדים.

לאחר זריקת המודרניזציה מהימים שחלפו היה ברור שמשחק אמצע השבוע בין ק.פ.ר למילוול יהיה הזרקה של קצת אנגליה מסורתית ואמיתית לקראת החזרה ארצה. לופטוס רואד, מגרשה של ק.פ.ר, היה תמיד אחת האכסניות הכי אנגליות ושוקקות חיים בבירה הקפיטליסטית. חצי קילומטר לפני המגרש אין שום סימן שאיצטדיון של 18 אלף מקומות נמצא בסביבה. רק לאחר פנייה חדה נגלה מגרש צנוע, ללא אורות בוהקים וללא חנות של מרקס אנד ספנסר. בסביבה מסתובבים להם מהגרי אזור שפרדס בוש, הידוע לשמצה, ואנגלים שנראו כאילו הם בטוחים שדיוויד בואי עדיין בראש מצעד הפזמונים. "אין כרטיסים כבר שבועיים", חייך אליי המוכר במשרדי המועדון ושוב הבנתי שבלונדון כמו בלונדון, איאלץ לפרנס את אחד מנוכלי העיר. סיבוב של חמש דקות ו-35 פאונד שיצאו מהכיס, וכרטיס לדרבי הקטן של לונדון היה בידי.

כאנטיתזה למודרניזציה שאופפת את הפרמייר ליג, בלופטוס רואד, דווקא יש בלגן. רחבת מזנונים צפופה, אין טלוויזיות, ותור של 30 איש משתרך לפני השירותים. היציע עצמו נמצא ממש על הדשא, כך ששחקן המוציא אאוט אינו יכול לעשות יותר מצעד כדי לקחת תנופה. אוהדי מילוול, שקצת איכזבו נגד סטוק, הגיעו הפעם באלפיהם (בסביבות 3,000) והוכיחו למה הם הקהל המדובר בליגה. אלו של ק.פ.ר לא נשארו חייבים, וכך עבר רוב המשחק במבטים על 18 אלף מטורפים שמקניטים אלה את אלה ויוצרים אווירה נוסטלגית כשעל כר הדשא עסוקים שחקני הקבוצות בעיקר בלהעיף כדורים ובלשלוח מרפקים אחד לעבר השני. וויז מיודענו ממשיך גם פה לריב ולהתסיס את כל מי שאפשר. כשמילוול עולה ליתרון במהלך המחצית השנייה, מעיפים אוהדיה לעברנו נקניקיות, המבורגרים וכל מה שיכול לעוף יותר מעשרה מטרים. כשק.פ.ר השוותה התחילה מהומה ביציע; אך המשטרה השתלטה על העסק די מהר, והמשחק נגמר בשקט יחסי.

הטיסה חזרה לישראל היתה מרגשת במיוחד, היות שהתמזל מזלנו להיות באחת הטיסות הראשונות שנוחתות בטרמינל החדש והמדובר בנתב"ג. שיחת היום במטוס היתה השרוול המפורסם שעליו דיברו שנים עסקני הנמל. במפתיע עמד הטרמינל החדש בציפיות, ואפילו עובדי הרשות העייפים נראו מחויכים ומסבירי פנים. עם יציאתי מהשרוול המדובר נשמעה צעקה מחרידה ומפחידה מאחד מעובדי הנמל. "0:1 למכבי על אייאקס", ננעצו המילים בעור התוף שלי, "גול של דגו". מכת הציונות שקיבלתי עם הכניסה לטרמינל המפואר והמחשבה המהירה על הביקור הצפוי בפלא הארכיטקטוני איצטדיון וסרמיל בשבת גרמו לי לסובב את ראשי ולהסתכל לעברו השני של השרוול. האורות של לופטוס רואד נראו רחוקים מתמיד.