הם כמונו. אין להם שום פרוטקציה

אנשי סכנין, הרגילים לראות כיצד שומטים קרקע מתחת לרגליהם, פשוטו כמשמעו, זכו בפיסת קרקע. זה זמני בלבד ומדובר בחלקת אדמה קטנה, בגודל של כ-70X120 מטרים רבועים, אבל היא שוכנת במקום לא צפוי, שלא ממש רגיל לגלות רגישות כלפי צרכים של ערבים. קבוצת הפועל בני סכנין, שאין לה מגרש ביתי משלה, החליטה להשתמש במגרש הכדורגל של הפועל בית שאן כבית הרחק מהבית, מה שמהווה ביטוי מפתיע להכנסת אורחים ולקבלה הדדית בין שתי ערים, שנהגו לשקף לאומנות ישראלית-יהודית חריפה ולאומנות ישראלית-ערבית עזה לא פחות.

"לפני חמש שנים היו אנשי סכנין מתקבלים כאן באגרופים ובעלבונות. כעת הם מתקבלים מאוד בברכה", אומר יורם קארין, מנכ"ל מפעל עיבוד הבשר החדש של "תנובה", שנחנך בבית שאן לפני שבוע. ההשקעה בסך 100 מיליון שקלים במפעל תסייע, בין השאר, לסגור את הפערים בין הפריפריה למרכז. בעיר קטנה כמו בית שאן, הבטחת 200 מקומות עבודה חדשים אינה עניין של מה בכך.

גברים צעירים ולא כל כך צעירים, הנאחזים בתקווה לתפנית פתאומית במזלם, ממלאים את טופסי הספורטוטו שלהם ימים רבים לפני שריקת הסיום בתקווה שישיגו את הפרס הגדול בסך 25 מיליון שקלים. זה המראה שאפשר לראות ב"ביס לכל ביס", מסעדת שווארמה המשמשת גם כקיוסק למילוי טוטו. ואחד הנושאים המדוברים במקום הוא תהפוכות המזל של קבוצת בני סכנין, ששמה נישא בפי כל לא בגלל פוליטיקה או גאווה לאומית חסרת פשרות אלא בגלל יכולתם של שחקניה, בגלל השם שרכשה לה כקבוצה של חלשים המתייצבים נגד החזקים. אבל כעת בני סכנין לא רק מנצחת. היא גם מפסידה, ולעתים תכופות למדי. היא סופגת חבטות במגרש ומחוצה לו.

לפני כמה שנים גם בית שאן (המונה 15 אלף תושבים, לעומת 25 אלף בסכנין) זכתה בתהילה קצרת ימים במגרש הכדורגל. כעת קבוצתה נמקה בשליש התחתון של הליגה הארצית. אוהדי הכדורגל במקום, שאינם עוד באור הזרקורים, מתנחמים בהזדהות עם אנדרדוג אחר בכדורגל ובברית עם אלו החשים גם הם אפליה וקיפוח. מלכדת אותם יותר מכל התחושה המשותפת של שייכות לאותה פריפריה, של הימצאות מחוץ למעגל המנצחים. "כמו לנו גם להם אין שום כסף אמיתי", אומר דודו, המכונה בפי כולם "דודו סרפרייז", מובטל שסיים לימודים במכללה לתעודה בהנדסה וניהול. הוא הולך על כל הקופה כאשר הוא ממלא את טופס הספורטוטו שלו. "אצלם זה כדורגל מלמטה, כמונו אין להם שום פרוטקציה". מה שהוא מעריץ אצל בני סכנין זה התחושה שגם הם הולכים על כל הקופה. "הם יוצרים את הדרמה במדינה. לכן אנחנו אוהדים אותם", אומר דודו. "בעבר, העיר הזאת היתה מעוז של בית"ר ירושלים".

הסיבה לשינוי, כך נראה, אינה רק שבית"ר כבר לא מצליחה כל כך, אלא גם שבית"ר טיפסה והתקדמה בעולם ואינה נתפשת עוד על ידי המקופחים כמייצגת אותם. בדרך מוזרה התחילה סכנין בהדרגה למלא את התפקיד הזה, והיא מתנחלת בלבבות בכל רחבי המדינה. הזדהות לאומית וחילוקי דעות פוליטיים ירדו ליגה, ואילו הכדורגל תופס מקום ראשון במעלה ככוח המניע בהפגת התחושות של הישארות בשוליים.

ומתרחש גם דבר עוד יותר מפתיע. אוהדי כדורגל מושבעים מצטרפים לאותם כוחות וגורמים המוקיעים את פרצי הגזענות שקבוצת בני סכנין מושכת אליה כמו כליא ברק. "אני לא רק מקווה שהם יצליחו", אומר אורי סוויסה בחנות מוצרי הספורט שלו, "אני גם מקווה שכל מועדון התוקף אותם פשוט משום שהם ערבים יחטוף כהוגן. בכדורגל אין יהודים וערבים. כדורגל משנה אותך, הוא מוחק את הדעות הקדומות".

ונראה שהוא גם מחולל שינויים בזהויות. לאורי יש קשר אישי למועדון והקשר הזה מחבר בין העיר הקטנה הזאת לעיר הערבית. "אני רוצה שבני סכנין ינצחו בגלל ביבו", אומר אורי. ביבו הוא אבי דנן, האיש של בית שאן בבני סכנין, הציר המרכזי של ההגנה שלה. ואורי הוא דודה של לינור, אשתו של ביבו. לדבריו, "ביבו מעולם לא היה מתפתח בבית שאן כפי שהתפתח בסכנין". ביבו דנן הוא גיבור מקומי מלב בית שאן. הוא גיבור כפול, כאן בעיר מולדתו ובה במידה גם בעיר המאומצת שלו, השוכנת מרחק 50 קילומטרים בכיוון צפון מערב ממנה.

לפני שלוש עונות, לאחר שהקבוצה של בית שאן צנחה במדרון, עבר דנן בן ה-29 לבני סכנין, עוד לפני שזו זכתה במעמדה הלאומי החדש. לא, הוא אינו רואה את עצמו כחלוץ, הוא פשוט עט על ההזדמנות לתקוע יתד בקבוצה בעלייה. ניידות חברתית כלפי מעלה באמצעות הכדורגל. ושם הוא מתכוון להישאר: "בלי המועדון הזה מעולם לא הייתי במקום שבו אני נמצא כיום. אני לגמרי מחויב להם".

ועכשיו מתבקש מינון חזק של אנטי רומנטיזציה, בהחלט בעיתוי הנכון כדי למנוע מהקורא לצאת מגדרו מרוב התפעלות לנוכח הסיפור הרומנטי יתר על המידה על בני אדם החיים יחדיו, על רוב חברתי ומיעוט לאומי הכובשים כל אחד קרקע שאיבדו. בניגוד לכל אותו סיפור ורוד עומדת חברת "צ'רלטון", בעלת זכויות השידור של משחקי ליגת העל. היא פסקה בשבוע שעבר שבני סכנין צריכה היתה לשחק אתמול אחר הצהריים, בדיוק בזמן האיפטאר, סעודת הערב של מוסלמים השוברים את צום הרמדאן. חברי הקבוצה ביקשו הבנה: לא אכפת לנו לשחק בזמן הצום או לאחר הארוחה, אומרים, אך לשווא (נכון למועד ירידת הכתבה לדפוס). "אני לא יכול לתאר לעצמי מצב דומה במגזר אחר של האוכלוסייה", אומר בעצב מאזן גנאים, יו"ר הקבוצה.

בספטמבר, כשהמדינה היתה כמרקחה משום שמכבי תל-אביב אולצה להופיע במשחק של ליגת האלופות האירופית ערב ראש השנה, עמדה סכנין, קבוצה הכוללת יהודים, מוסלמים ונוצרים, בפני בעיה דומה. אבי דנן היסס לעזוב את משפחתו הדתית כדי לשחק במשחק הקבוצה בניוקאסל במסגרת גביע אופ"א. הדילמה הזאת נפתרה על ידי הנהלת המועדון, שהסדירה לו קידוש ראש השנה מיוחד עם הנבחרת, "המשפחה", כפי שהם קוראים לה. כעת, כשהבעיה היתה של המוסלמים, יש בסכנין המאמינים שהיו"ר שלהם היה צריך להיות פחות פייסן ויותר תקיף בדרישתו שהתאחדות הכדורגל הישראלית תגן על האינטרסים ועל הרגישויות של אחת הקבוצות החברות בה. "משאירים אותנו בהרגשה שאנחנו לא באמת שייכים", אומר חבר בכיר אחר בהנהלת הקבוצה. הדעה המקובלת בסכנין היא שבקרב הרוב היהודי שוררות שתי תפישות שונות בשאלה מה פירוש הדבר "להתקבל על ידי הרוב". האחת היא: היו כמונו, שחקו כמונו ותזכו בקבלה מלאה; השנייה - שמרו על זהותכם, בחרו לא להיות חלק מאתנו ותישארו בנבדל.

סכנין מציעה חלופה שלישית: אנחנו מאוד רוצים להיות חלק מכם, הם אומרים לרוב, להתקבל בקרבכם; אבל אנו רוצים גם להיות מסוגלים לשמור על הזהות הספציפית שלנו. זהו מבחן מקומי של אמות המידה שקבע הפילוסוף האמריקאי בן המאה ה-19 רלף וולדו אמרסון: איכותה של חברה נמדדת הכי טוב על פי הדרך שבה היא מתייחסת למיעוטים שבתוכה.

אבל זו אינה אמריקה. כאן מדבר הרצל: בתמונה גדולה במתנ"ס של בית שאן יש מקום בולט למיעוטים במסגרת מגוון של ציורי קיר, העומדים כולם בסימן סמלים לאומיים, שנוצרו לרגל חגיגות חמישים שנות קיום המדינה. בפאנל הראשון אפשר לראות את המימרה ההרצליאנית "אם תרצו אין זו אגדה". בשני אפשר לראות את סמלי שלוש הדתות, פירות האדמה ועץ החיים. הפאנל השלישי מראה חמסה, מנורה, מגן דוד כמו גם את הכותל בלוויית תיאור גרפי של צה"ל, ולמעלה מרחפת יונת השלום מעל ידיים שלובות.

קבוצת בני סכנין מציבה בפני בניה, בני המיעוט הערבי, את האתגר כיצד להשתלב באשכול הסמלים הזה. בו בזמן היא גם קוראת תיגר על הרוב היהודי: מצאו דרכים לאפשר לנו להשתלב. יש גם אנשים בסכנין הממשיכים לומר לשני הצדדים: "אם תרצו אין זו אגדה".