ירושלים לא יכולה בלי פרינד

הדרך שבה השיגה אתמול את הניצחון ברעננה מלמדת שיותר מהכל העונה של הפועל ירושלים תלויה בשאלה אם תלמד לחיות עם קימאני פרינד. ירושלים, כמו שקורה לא פעם לקבוצות ישראליות שמתנדנדות בין הליגה לאירופה, בנתה קבוצה שמתקשה להתאים לשתי המסגרות. באירופה אי אפשר בלי סנטר רציני, בליגת הגמדים הישראלית קשה מאוד להסתדר איתו. קשה, אבל כמו שירושלים הוכיחה אתמול, לא בלתי אפשרי.

בעונה שעברה הצליח שרון דרוקר לשים יד על שחקן שאיחד את שתי הפונקציות - טונג'י אווג'ובי היה מספיק חזק וטכני כדי לחפות על פיגור הגובה באירופה, ומהיר דיו כדי להתמודד עם הפורוורדים של הליגה. אם ירושלים נכשלה בליגה, זה לא היה בגללו. בקיץ אווג'ובי פרח בעקבות הכסף, ודרוקר ידע שאחרי עונת גביע ירושלים לא יכולה להוריד את רף הציפיות לגובה 2 מטר. הוא הביא גבוה של ממש, אלא שעם גבוה צריך לדעת לשחק.

במחצית הראשונה ירושלים לא ידעה. רונן גינזבורג הוריד מהר מאוד את פיטר וינייה אל הספסל, ומול חמישיית גארדים ירושלים נראתה גבוהה מדי, כבדה מדי, כל מה שאסור להיראות בליגה של נמוכים זריזים ועוקצניים. ב-18-30 לבני השרון, דרוקר יישר קו עם המציאות ועבר להרכב נמוך, עם ריקי פולדינג, גארד לכל דבר, כמס' 4 וליאון טרימינגהאם, גבוה-נמוך קלאסי לליגה שלנו, בתחפושת של סנטר. בתוך שלוש דקות המשחק נצמד. עד שפרינד חזר.

בקדנציה השנייה שלו על המגרש פרינד העניק את הניצחון לירושלים. הוא הוציא את וינייה מהכלים ומהמשחק, ואחר כך נראה כמו אולסי פרי בארץ הננסים. עשר נקודות רצופות שלו ושליטה מוחלטת ברחבות הריצו את ירושלים לפער בלתי הפיך, והחזירו אותה הביתה עם לקח: בלי פרינד היא עוד קבוצה בליגה. ואיתו? נחיה ונראה.