"קללת הבמבינו" מיצתה את עצמה

האחים בובי ופיטר פארלי לא ממש ידעו איך לאכול את זה. הגרסה האמריקאית שלהם ל"קדחת המגרש", ספרו של ניק הורנבי, אוהד קבוצת הכדורגל של ארסנל האנגלית, שעובד לראשונה לסרט ב-1997, מתבססת על יחסיהם של לינדזי (דרו בארימור) ובן (ג'ימי פאלון). לינדזי מגלה שבן הוא לא טיפוס פשוט מכיון שחייו סובבים קבוצת בייסבול, ולא סתם קבוצת בייסבול, הוא אוהד של הבוסטון רד סוקס.

בתרבות האמריקאית הבוסטון רד סוקס הם הדבר שמזוהה הכי הרבה עם חוקי מרפי. אם יש בנקיק חשוך ונפתל דרך להפסיד הם כבר ימצאו איך להגיע אליו. הרד סוקס הם המודל האולטימטיבי ללוזרים, שמונים ושש שנים של מהלומות כואבות ומפחי נפש שרק הפכו גדולים יותר עם ההצלחות של האחות הגדולה והשנואה, הניו יורק יאנקיז. אוהדיהם סובלים מנחיתות ברורה גם בעולם הבידור. על כל כוכב נוצץ כמו ג'ק ניקולסון הם מספקים יצור אחוז אימה כמו סטיבן קינג, על כל טיפוס מלוקק כמו בילי קריסטל יש להם ערס עממי כמו מארק וולברג. רק תחשבו שהדובר הלא רשמי שלהם בהוליווד הוא בן אפלק ותגיעו מייד למסקנה מי הם בעצם הבוסטון רד סוקס.

שנים שהרד סוקס סיפקו הרבה מאוד שורות מחץ לקומדיות וסיטקומים, למשל "אלי מקביל", "חופשי על הבר" ו"הסימפסונס". ב-27 באוקטובר 2004 הבוסטון רד סוקס זכתה באליפות העולם בבייסבול כדי לשכתב את ההיסטוריה ולמחוק דפים שלמים של תסריטים ציניים וכואבים. הכוונה היא למחוק מילולית, כי האחים פארלי היו מחוייבים באותו ערב לשלוח את ג'ימי פאלון ודרו בארימור לסט. לואיס ולחגוג עם "קבוצתם האהובה" את האליפות ההיסטורית, להתפרע מול המצלמות ולשנות את סיומו של הסרט, עוד דוגמא לכמה מטושטש הגבול בין מציאות ופנטזיה בהוליווד.

הרבה תיאוריות נסובו סביב הכישלון המתמיד של הבוסטון רד סוקס. האמונה הרווחת היתה "קללת הבמבינו", ז'רגון שיצר העיתונאי דן שונסי ב-1991 כשהסביר בספרו למה הגרביים לא מצליחים לקחת אליפות. הבמבינו הוא כוכב הקבוצה בייב רות' שב-1920 נמכר ליאנקיז ולפי האגדות זרק את הפסנתר שלו לאגם הצ'רלס תוך שהוא מאחל לקבוצתו לשעבר כל רע. היאנקיז של רות' קצרו אליפות אחרי אליפות, שרשרת שעומדת כיום על 26 טבעות, יותר מכל קבוצה בספורט המקצועני בארה"ב, הרד סוקס מעולם לא חזרו לנצח. שונסי יודע ש"קללת הבמבינו", ספר שתלמידי תיכון הוכרחו לקרוא במסגרת תכנית הלימודים, מיצה את עצמו, אבל אל תדאגו לו, כעת הוא עובד על ספר ההמשך "הפכנו את הקללה".

המיסטיקה שבכשלונות הרד סוקס חוצה את גבולות הספורט, היא מגיעה יותר לאיזורים האפלים של הפארה-פסיכולוגיה. במסצ'וסטס יש הרבה עשירים בחומר וברוח, כאלה שלכאורה יש להם הכל, שושלות על גבי שושלות של אנשים רבי-מעמד וכח. אולם דבר אחד היה תמיד נחשק. אליפות של הרד סוקס היא הכל, היא החלק האחרון בפאזל שחסר לאנשים לפני שיילכו לעולמם, פרס שלמרבה החשש אולי לעולם לא יוגשם. מארטי נולן, בעבר כתב ב"בוסטון גלוב" עקב מגיל אפס וראה את אביו סובל קשות מהקבוצה שאהד. נולן טבע את המשפט המצמרר שבע שנים לפני שאביו נפטר אבל היה תמיד משוכנע שהאב ניל, שמת בגיל 87, יכול היה להרוויח עוד כמה שנים אלמלא הרד סוקס. רוב הבוסטונאים מוכנים להישבע שעם זריקת הכדור האחרון שהביא להם את התואר, הדבר הראשון שעלה בראשם היה קרוב משפחה שמת ולא זכה לראות את הרד סוקס עושים את מה שקיווה לו כל ימי חייו.

בחווה באיזור נידח באיידהו ישב אדם בן 55 וראה איך הבוסטון רד סוקס משלימים את מה שהוא עצמו לא הצליח לעשות שמונה עשרה שנים לפני כן. בילי באקנר היה שחקן בייסבול טוב, אפילו טוב מאוד. אבל אף אחד לא זוכר לו את זה, כולם זוכרים לו את 1986 והכדור הפשוט שחבט לכיוונו מוקי ווילסון מהניו יורק מטס שעבר לו בין הרגליים וגרם בהמשך להפסד בסדרה. בסיום המשחק בסט. לואיס נשאו האוהדים שלט בו נכתב: "בילי באקנר, סלחנו לך". באקנר נשאל אתמול על ידי ג'יימס בראון מ"ניוז רדיו" אם הוא מקבל את ההתנצלות ואמר: "לא, בשום אופן לא. סלחתם לי על מה? מה עשיתי? אני מרגיש כמו אסיר שישב בכלא ורק שלושים שנה אחר כך יצא לחופשי לאחר בדיקת ד.נ.א. שהוכיחה את חפותו". באקנר צודק, אם מישהו צריך לסלוח זה הוא עצמו על העוול שנגרם לו משך שנים, אבל זו בוסטון ואלה הרד סוקס, אוהדים מחורפנים לטוב ולרע.

ביל סימונס כתב בטורו ב-ESPN ש"מעכשיו אני כבר לא אוהד של הרד סוקס, אני אוהד של קבוצת בייסבול רגילה". דייב ואן-דייק מה"שיקאגו טריביון" תבע ברשימתו מאוהדי שתי הקבוצות של העיר, ה"וייט סוקס" וה"קאבס" שסובלות מאותה "קללה", להסתכל מקרוב על הרד סוקס ולבחון את המצב בזהירות כי זכייה באליפות תעלה להם באבדן הנישה שאופפת אותם לאורך השנים. פיט מקאנטגארט מה"ספורטס אילוסטרייטד" תמה מה יעשו כעת אוהדי הרד סוקס ומה ישירו להם אוהדי היאנקיז אחרי ששירת "1918" נשטפה באסלה. ככה זה עם הרד סוקס, אפילו כשהם מנצחים הם מסבכים לכולם את החיים.