אשרי המאמן

בשנת 2001 נערכה בארץ השתלמות מאמנים. אורח הכבוד היה המאמן יובי בראון, ששימש אז פרשן בכיר בטלוויזיה. כשנשאל בראון בראיון טלוויזיוני לדעתו על פיל ג'קסון, אז בשיא הצלחותיו בלוס אנג'לס לייקרס, הוא ענה ש"ג'קסון נהנה מהמזל לאמן שחקנים גדולים". יכול להיות שהאמירה הזו נבעה מקנאה, מה שבטוח הוא שבראון נגע באחת השאלות החשובות ב-NBA: שאלת מקומו של המאמן בהיררכיית ההצלחה בליגה הנחשבת לנשלטת בידי שחקנים.

בקבוצות שבהן הכוכבים מרוויחים (הרבה) יותר ממנו, סובל לעתים המאמן ממעמד נחות. התשובה לשאלה כנראה חצויה ותלויה, כמו כל דבר, באינדיבידואלים שאותם היא בוחנת. בכל מקרה, כמה מאמנים בארצות הברית הם לא מלטפי אגו לכוכביהם, אלא גם מאמנים עם תפיסה ברורה.

או: אילו שינויים ערך ג'רי סלואן בעקבות עזיבתו של הצמד המיתולוגי

כשג'רי סלואן היה שחקן בשיקגו בולס בשנות ה-70 וה-80 הוא היה ידוע בכך שהיה אחד השחקנים האמיצים בליגה. עד כדי כך היה סלואן אמיץ, שהוא נחשב עד היום אחד השחקנים שעמדו לקבל יותר עבירות תוקף מווילט צ'מברליין מכל שחקן אחר בהיסטוריה.

סלואן הוא אדם קשוח. הוא שיחק כך והוא מאמן כך כבר 1,263 משחקים ביוטה. הוא מצפה להרבה ולא מפחד להראות את זה. כשהוא קרא בשמו של קריס האמפריז, הרוקי החדש של הקבוצה העונה, לעלות לאחד ממשחקי ההכנה והרוקי לא התלבש במהירות מספקת, אמר סלואן לאחד השופטים בציניות: "יש לנו חומר חדש שלא מצליח לעשות דברים כל כך מהר". הפעולה הבאה של האמפריז היתה איבוד כדור.
"הוא מאמין קודם כל בעבודה קשה", אומר ריץ' אוונס מה"סולט לייק טריביון", ומוסיף: "בלי בכי, בלי יללות. אין תירוצים. הקבוצה צריכה לצאת למגרש ולהוציא לפועל את תוכנית המשחק וזהו".

במשך 16 שנה הנהיג סלואן שיטת משחק של כוחניות משני צידי המגרש. בהתקפה התבססה יוטה על בידודו של קארל מאלון. השיטה תמיד היתה זהה: הוא השתמש בהרבה חסימות רוחב לקלעים וחסימות דלת אחורית כדי להביא את מאלון לעמדה מושלמת קרוב לסל, וכמובן השתמש בפיק אנ רול בין ג'ון סטוקטון למאלון. הכל היה קבוע, מעט יבשושי.

"הבסיס לשיטה שלי", נוהג סלואן לומר, "הוא המשמעת. כל שחקן יודע מתי לנוע ולאיפה". בהגנה מעדיף סלואן לצופף את השחקנים בקירבת הסל ולהמר שהיריב לא יפגע מבחוץ. "הוא מאמין בשמירה על הצבע", מוסיף אוונס. "הוא מוכן שינצחו אותו מבחוץ ולכן לפעמים קבוצות שקולעות טוב משלוש ינצחו את יוטה".

אבל בשנתיים האחרונות יוטה עברה שינוי. ברגע שמאלון וסטוקטון פינו את השטח, נותרה למשחק הכוח משמעות פחותה. סלואן, למרות המראה וההתנהלות השמרנית, שינה את סגנון המשחק של יוטה, בהתאם לחומר שהיה בידיו. השיטה החדשה, שכוללת חסימות רוחביות רבות לשחקני הכנפיים (בדומה לחסימות שהיה ג'ף הורנסאק מקבל), באה במקביל לשימת דגש רב על משחק מעבר, והכל כדי לנצל את היכולות של אנדריי קירילנקו ומאט הארפרינג בכנפיים.

בהעדר רכז דומיננטי כמו סטוקטון, יצר סלואן התקפת שני גארדים שהיא למעשה מערכת פשוטה שאין בה חשיבות מכרעת מי הרכז ומי הקלע. "אחד מהגארדים יכול להוביל את הכדור ולדאוג להתחלת ההתקפה", אומר סלואן.

למרות ההצלחה במאבקים על מקום בפלייאוף בעונה שעברה עם סגל נטול כוכבים, והתוספות של מהמט אוקור וקרלוס בוזר, יוטה עדיין אינה מועמדת אמיתית לשום דבר העונה. או כמו שמגדיר זאת סלואן עצמו: "עדיין אין לי כאן שחקן שיכול ליצור מצב קליעה לעצמו".

או: למה חושב לארי בראון שהג'אמפ משלוש של המילטון לא ממש נחוץ

כשאלן אייברסון, הנמסיס הגדול של לארי בראון מימיהם בפילדלפיה, נשאל איזה סוג של מאמן הוא היה רוצה שיאמן אותו, הוא נקב בשני שמות. הראשון ג'ון תומפסון, מאמנו בג'ורג'טאון, והשני היה בראון. מה הביא את אייברסון, שהתעמת עם בראון במשך שש שנים לומר את הדברים? אולי כי מהפרספקטיבה הנכונה, זו של עונת ההפסדים האחרונה בפילדלפיה, הבין אייברסון שהשיטה של בראון מנצחת (הדברים נאמרו לפני שדטרויט זכתה באליפות).

בראון ידוע כמאמן שמבקש משחקניו "לשחק בדרך הנכונה". הוא ממש מנדנד להם להניע הכדור ולסגור לסל. הקבוצות שלו נחשבו תמיד כאלה שמוצאות דרכים מתחת לשטיח לנצח והמקיאבליזם שלו עובד לשני הכיוונים: הוא מנצח משחקים אבל גם דוחף את שחקניו לקצה קשת יכולותיהם. הלחץ הבלתי פוסק של בראון על שחקניו עלה לו בלא מעט תקלות במהלך הקריירה שלו, כשהשיא היה באינדיאנה, שם כמעט חווה מרד של השחקנים נגדו. "דחפתי אותם יותר מדי רחוק", הוא אמר שנתיים לאחר מכן כששחקני אינדיאנה התעלמו ממנו ולא לחצו את ידיו במשחקים מול קבוצותיו.

גם לפני כעשרה ימים הראה בראון לחניכיו מהי משמעת. ביום בין שני משחקי אימון, יום מנוחה לרוב הקבוצות, קרע בראון את שחקניו באימון. הוא צעק עליהם בכל הזדמנות ועל כל שגיאה בסיסית עצר את האימון. אלופי העולם בוודאי לא הרגישו טוב. "יותר מכל מאמן אחר שעברתי", אומר רכז דטרויט, צ'ונסי בילופס, "הוא מאמין שאתה נראה במשחק כמו שאתה מתאמן". מקצועית אחראי בראון במידה רבה למראה של הליגה.

"הוא אחד מהאנשים שפיתח את התנועה ללא כדור", אומר שימי ריגר, "והחסימות הרוחביות שהוא העמיד לרג'י מילר, אלן אייברסון וריפ המילטון, כולל התנועה ללא כדור של השחקנים האלה, הן המצאה שלו". בדרך כלל ניתן למצוא את הקלע שלו מתחת לסל, כשהוא יכול לקבל סדרת חסימות מדורגת (עוד אלמנט שנמצא בשימוש נרחב אצל בראון) מימין או שמאל ולחתוך בסיבוב ("קרל") לתוך הצבע. דגש נוסף במשחק ההתקפה של הקבוצות של בראון נמצא בחיתוכים לסל של השחקנים מהצד הנגדי.

בראון אף ידוע בשנאתו לקו השלוש. "אני אהיה מאושר אם יבטלו אותו", אמר ל"דיילי אוקלנד פרס". כשריפ המילטון הגיע למחנה האימונים לאחר שעבד כל הקיץ על הוספת ממד הזריקה לשלוש לארסנל ההתקפי שלו, כולם התפעלו, חוץ מבראון. "כל העולם מנסה לפתח ג'אמפ כמו שלו מחצי מרחק והוא הולך ומפתח זריקת שלוש", אמר המאמן לעיתונאים "?How dumb is that".

המשחק של בראון, כרכז בעצמו בעבר, תמיד נסמך על פוינט גארדים. לא היתה עמדה שבה עבר בראון יותר עימותים עם שחקניו בתהליך החינוך שהעביר להם מאשר רכזיו: רוד סטריקלנד בסן אנטוניו, הייווד וורקמן באינדיאנה, צ'ונסי בילופס בדטרויט ואייברסון בפילדפיה (עד שהעבירו לעמדת הקלע). כחלק מהתפיסה הזו בדבר חשיבות הגארדים, מתנהגת גם ההגנה של דטרויט, כשהשחקנים הגבוהים מתבקשים לצאת לגארדים במתכונת "recover & help".

בראון דורש משחק מאורגן בכזו אובססיביות, שכאשר התבקש לתאר את משחקו של הנבחן בקבוצה סמאש פארקר, באחד ממשחקי ההכנה הוא ענה תוך האנחות: "בדיוק כמו שחשבתי, הוא קלע 13 נקודות וסיים ללא אסיסט. רכז חייב לדעת להגן ולמסור לאחרים את הכדור".

או: איך מצליח יובי בראון להפוך את ג'ייסון וויליאמס לשחקן קבוצתי

בכל התחנות שעבר יובי בראון בדרכו, החל בתיכון סנט מארי שבאליזבת, ניו ג'רזי, דרך מכללת ניאגרה וכלה בשירות הצבאי שעבר, הוא ספג חינוך כדורסלני שמדגיש משמעת והגנה. שימי ריגר, חברו של בראון מספר: "הוא מכין אותך לכל מצב. הוא עובד על יסודות בכל אימון, הטעיה, כדרור, זריקות, ניתור וסגירה לריבאונד. הוא יסודי ופרפקציוניסט. הוא מכין את השחקנים באימונים לכל תסריט אפשרי, מדמה להם מצבי לחץ, שהם בפיגור לקראת הסוף".

בראון כל כך מתודי ויסודי, שיש לו הוראה ברורה לכל מצב. הוא עובד עם שחקניו שוב ושוב על אלמנטים בסיסיים בצורה פנאטית. כאשר שחקניו עושים מלכודת כפולה בצידי המגרש, מלמד אותם בראון לשלוח את כתפם המובילה לתוך התפר בין שניהם, כדי שיצמצמו את המרווח שבו יכול המתקיף לתמרן. בהוצאת אאוט, הרכז יקבל תמיד את הכדור לפלג גופו הפנימי כדי שיוכל להגן על הכדור ולא יהיה חשוף.

אחד העקרונות הבסיסיים שהנהיג בראון בממפיס נעוץ בשימוש בעשרה שחקנים. "הוא עושה רוטציה רחבה מאוד כדי שכל שחקן יוכל לתת מעצמו 100 אחוז כל הזמן. יש לו שני שחקנים בכל תפקיד", מסביר ריגר. ובאמת, השחקן ששיחק הכי הרבה בממפיס בעונה האחרונה היה פאו גאסול: רק 31.5 דקות למשחק. שישה שחקנים קלעו במספרים כפולים ועוד שניים קלעו 9.4 נקודות למשחק. הקבוצה המאוזנת בליגה.

פרט מעניין על האופן שבו בוחר בראון להעביר את החומר לשחקניו הוא השימוש הנרחב שהוא עושה בניתוחים סטטיסטיים. הוא מרבה להשתמש בשרטוטים בפסקי זמן כי הוא מאמין שלבני אדם יש יכולת לקלוט רק 11 אחוז ממה שמועבר להם ורבלית, לעומת 83 אחוז מהמועבר ויזואלית.

בתקופתו כמאמן ההוקס, כשלחלק משחקניו התגלתה בעיית סמים, חישב בראון כמה דקות משחק אפקטיביות יפסיד על כל שחקן מסומם, ומכאן חישב את כמות ההפסדים שתיגרם לקבוצה עקב השימוש המופרז שיצטרך לעשות ברוטציה.

בממפיס משתמש בראון בשתי צורות משחק. האחת איטית, עם גאסול בעמדה מספר 4, והשנייה המהירה יותר, עם גאסול כסנטר. הוא הנהיג בקבוצה את השיטה חסרת האגו והצליח לאלף סוררים כמו ג'ייסון וויליאמס (טוב , רק חלקית) ובונזי וולס. האחרון, בגילוי לב, סיפר באחרונה כי "בפורטלנד ידעתי שלפעמים אני צריך להיות אנוכי וללכת לסל כי רק כך אקלע. בממפיס הדגש הוא אחר והמשחק הוא יותר של קבוצה".

או: למה השיטה של ג'ים אובראיין אמורה לגרום לאייברסון להיות מאושר

כשבילי קינג, הג'נרל מנג'ר של פילדלפיה 76', החתים את ג'ים אובריאן בקיץ לאמן בקבוצה, הוא הרבה לדבר בשבחו, אבל יותר מכל התרכז בדבר אחד. "בעיקר התרשמתי", הוא סיפר מאוחר יותר, "מאיך שבוסטון היתה מוכנה אלינו כשהוא אימן שם".

שני דברים אפשר לומר על שלוש השנים של אובראיין בסלטיקס: הוא הצליח, ודרכו היתה ייחודית. אובראיין, יליד פילדלפיה, אימץ שתי אסכולות משחק שמשפיעות על עולם מושגיו הכדורסלני. הראשונה: כמו כל בן פילדלפיה - קשיחות והגנה. השנייה: אחרי שנים כעוזרו של ריק פיטינו, הן במכללת קנטאקי והן בניו יורק ניקס ובסלטיקס - שיטת התקפה חופשית ומהירה, שכוללת זריקות מרובות לשלוש ורישיון חופשי לכולם לתקוף את הסל.

בהגנה מתבססת השיטה על משחק הגנה זהה ערב אחרי ערב, מעין וריאציה של אזורית, שאותה מנהיג עוזר המאמן המבוגר, דיק הרטר בן ה-73. אובראיין אוהב לדחוף את התקפת היריבות לכנפיים ועל כן הוא דוגל בלאפשר ליריבות מסירה ראשונה לכנף. "זה משהו ששחקנים צריכים ללמוד", אמר באחרונה, "לא ללחוץ את המסירה הראשונה, כי רוב השחקנים רגילים לכך".

כאשר מגיע הכדור לשחקן הכנף, מבקש אובראיין משחקניו לבצע "אובר פליי" אגרסיבי, כאשר הגבוה ששומר על השחקן המתקיף מתחת לסל מתבקש לחצוץ בינו לבין הכדור ואילו הגבוה שבחיפוי צריך להיות מוכן לבוא לעזור, למסירה קשתית. "אנחנו הולכים לשחק אותה הגנה כל ערב", אמר במהלך הפגרה עוזר המאמן, לסטר קונר, "ובתשעה מתוך עשרה מקרים זה יעבוד". אלמנט נוסף בהגנה שבו היתה בוסטון מצוינת, הוא אזור הצבע: בוסטון פשוט סגרה אותו ותחת אובריאן היתה הראשונה בליגה בספיגה מתחת לסל וחמישית באחוזי הקליעה שבהם קלעו היריבות מהשטח הזה.

את סיומי האימונים שלו מקדיש אובראיין למשחק בין שתי קבוצות, כשהמנצחת היא לא הקבוצה שקולעת יותר, אלא דווקא זו שמצליחה לעצור את יריבתה שתי התקפות רצופות. "אמרתי לשחקנים שלי שכשהמשחק יונח על הכף, שתי עצירות מושלמות, זה מה שיביא לנו את הניצחון", הסביר אובראיין.

בהתקפה, לעומת זאת, אובראיין מאפשר יד חופשית לשחקניו. כמאמן של שחקנים, אובראיין הצהיר כי "הוא מאמין שאלן אייברסון ירגיש יותר נוח איתו מאשר כל מאמן שעבר בקריירה". האימונים, הוא הדגיש, יהיו קצרים ואינטנסיביים, ועבור אייברסון, שפעם כבר הסביר לתקשורת את יחסו השלילי לאימונים, זו כנראה ברכה.

נגיעה שונה נוספת בציר אייברסון-מאמן נמצאת בשינוי התפקידים שעובר הכוכב השנה. אחרי שש שנים כקלע, החזיר אותו אובריאן לתפקיד הרכז ושלח את אחד העוגנים של תקופת בראון, הרכז-נגר, אריק סנואו לקליבלנד. "סנאו היה יציב, שומר מעולה ורכז קלאסי אבל איטי ומחלק כדורים וחושב התקפה רק כאופציה אחרונה - ההיפוך הגמור מאייברסון", מסביר פיל ג'סנר מה"פילדפיה דיילי ניוז", "המעבר יאפשר לקבוצה לפתח סגנון יותר מהיר שינצל את היכולות של אייברסון במגרש הפתוח".

מתוך זה שהוא מדגיש כל כך את אלמנט הזריקה לשלוש (בוסטון תחתיו היתה הראשונה בליגה בניסיונות מחוץ לקשת), באחד האימונים הוא עצר תרגול של התקפה מתפרצת וביקש משחקניו להיות ערניים כל הזמן למיקומו של קייל קורבר, שחקן די זוטר בפילדלפיה אבל קלע שלשות מעולה. "מי שלא ייקח זריקה חופשית, יצטרך לשבת על הספסל", אמר אובראיין בתחילת העונה.

או: למרות ההבדלים העקרוניים, מה משותף לארבעת המאמנים

ארבעה מאמנים, ארבע דוגמאות להצלחה ולמיצוי הכישרון בחומר שעומד לרשותם. בעוד שדומה שכל הארבעה דומים בבסיס - כולם מדגישים הגנה, אוטוריטה וקבוצתיות - הרי ההבדלים הטכניים מפרידים אותם: השימוש הכפייתי, כמעט תיאולוגי של יובי בראון במספרים; הנטייה של אובריאן לדבוק במשחק התקפה משוחרר, על סף הפרוע; משחק התנועה ללא כדור של לארי בראון; ומשחק הכנפיים של סלואן.

בסופו של דבר מהווים כל הארבעה דוגמאות למאמנים, שבמשוואת התרומה לליגה ולעיצוב קבוצותיהם לא מצטרפים לרכבת הדימויים של הליגה, כטורפת מאמניה. תחת מרותם של מאמנים חזקים בעלי תוכניות ברורות, השחקנים ההדוניסטים של הליגה לא יכולים לשחק בשום צורה, חוץ מ"הדרך הנכונה".