בזכות הזרות הנכונות

אחרי עשר שנות היעדרות, הפועל תל אביב לא היתה זקוקה ליותר מחמש דקות כדי להתאקלם מחדש בליגה הראשונה לנשים. אצל הגברים אומרים שלדרבי חוקים משלו (נניח), בנשים האמירה הזאת נכונה לכל הליגה, בוודאי באוסישקין. עם השנים האולם הזה נעשה פחות ופחות ראוי לארח כדורסל ויותר ויותר ביתי. מה הפלא שהקהל של הפועל - שהורכב מאוהד אחד עם תוף ענק ושני שליווה אותו בקולי קולות - שר במחרוזת את קריאת העידוד החדשה: "לא רוצים מזגן באוסישקין".

משחק הפתיחה הצדיק את האופטימיות הזהירה שליוותה את השלב האחרון של עונת המלפפונים. באפס כסף מתרוממת כאן ליגה עם תחרות אדירה וזרות משובחות. כשהתקציבים כל כך צנועים והישראליות הן כמעט לא פקטור, בחירה מוצלחת של הזרות והבוסמניות יכולה להספיק לקבוצה כדי למלא תפקיד משמעותי בליגה.

בהפועל תל אביב בחרו נכון, בעיקר כי הלכו על המוכר: שאנל רייט גרין הגיעה מפתח תקוה עם יכולת מוכחת של אחת הפורוורדיות הטובות בליגה, ליליאנה לטינוביץ' היא רכזת שכל עולה חדשה מאחלת לעצמה ועל מריאנה ראגוז הקרואטית-הקנדית אין צורך לומר דבר. 35 הנקודות שלה מדברות בעד עצמן. אחרי ניצחון על סגנית האלופה, הפועל תל אביב מוצאת את עצמה מכוונת לחלק העליון של הטבלה, והיא בכלל לא ידעה שהיא כזאת.

אלי רבי נוהג להציב רף ציפיות גבוה לקבוצות שהוא מאמן וכך עשה גם השנה: רמת חן, במוצהר, רוצה אליפות. אתמול היה כיסוי להצהרה הזאת רק ברבע השלישי, שבו ההגנה נסגרה הרמטית והתקפה ממוצעת, כמו שרבי אוהב, ארכה כשלוש שניות וחצי. אלא שהקו המפריד בין משחק מהיר ואפקטיווי להתפרעות דק עד מאוד, ואתמול רמת חן היתה רוב הזמן בצד הלא נכון שלו, הצד שממנו קשה לנצח, בוודאי באולם שגם כשיש בו מאה צופים הוא הכי ביתי בליגה.