קצת רצים, הרבה מפציצים

בבוקר שאחרי המחזור הראשון מפתה לומר משהו על הקשר הסימבולי שבין נפילת החשמל באוסישקין למצב הליגה, אבל למי יש כוח לבדיחות. אם למדנו משהו חדש בשני ערבי הפתיחה, זה שנוסטלגיה יכולה להתפתח גם ממרחק של שלושה חודשים. בן קיץ הפכו הערבים שהעברנו אשתקד במטרווסט ובאוסישקין לזיכרון מתוק, ובעיקר רחוק. עם בוא הסתיו מאיר טפירו נדד לנאנסי, ליאור ליובין לאוקראינה, חצי ליגה ברוסיה והחצי שנשאר על הקרשים.

עוניה של הליגה מעולם לא היה מורגש יותר. רוב הקבוצות התארגנו ברגע האחרון ובמחזור הפתיחה הן נראו כמו פירורים שהמאמנים אספו מכל הבא ליד ועכשיו הם שוברים את הראש איך הופכים אותם לעוגה. הברדק הכללי הצטרף לעובדה ידועה - באין כסף אין גבוהים. הליגה הפכה לאסופת גארדים, בדרך כלל זרים, שקצת רצים, קצת מתפרעים ובעיקר זורקים לשלוש בלי סוף.

בני השרון הפציצה 5 מ-24 מעבר לקשת, הפועל תל אביב 1 מ-18(!) ואילו פתח תקוה, כמו שקורה לפעמים, תפסה יד משוגעת (14 מ-26 לשלוש), שהיתה שווה ניצחון. לרוב הקבוצות אין אפילו חיקוי של משחק פנים. הכדורסל הישראלי מודל 2004 מתבסס על חמישה שחקנים שמתפרסים מחוץ לקשת ולא מחמיצים הזדמנות להחמיץ שלשה.

ההחלטה מפעם, להעלות את מכסת הזרים לשלושה, עשתה טוב לליגה. ההחלטה הנוכחית, להוסיף זר רביעי, מחסלת את שרידי הזהות הישראלית. במכבי ראשל"צ קלעו הישראלים 18 נקודות מ-97, באשקלון 20 מ-91, בהפועל ירושלים 26 מ-97. בהתאם למגבלות התקציב, רבים מהבוסמנים והזרים בינוניים ומטה. אם כבר בינוניות, עדיף של ישראלים ולא של זרים. אם כי, במחשבה שנייה, אחרי מה שראינו אתמול מגליל גם זה לא בטוח.