חפץ גביר מקומי להשתתף בפארסה הקרויה ליגת העל בכדורסל ולהביא אליו לעיירה את אלופת היורוליג והאלופה הנצחית בישראל? אין שום בעיה, זה באמת כסף קטן. ראשית יש לאחד את נציגת היישוב עם אחת מקבוצות ליגת העל. זו לא בעיה כי שמונה-תשע מ-11 הקבוצות מתקשות לחבר גרוש ללירה והן זמינות לאיחוד. תקציב הסף הוא מיליון דולר, אבל במבצעי הנחה אפשר גם ב-20%-15% פחות. אין ממה לחשוש, המינהלת מארגנת 150 אלף דולר לקבוצה לפחות; לגביר יש לבטח חמישה מקורבים מבוססים שייאותו להיפרד מעשרת אלפים דולר בשביל מנוי כבוד, עוד 50 אלף דולר; חסות תספק 75 אלף דולר, הקצבות שונות (מינהל הספורט, מועצת ההימורים, רשות מקומית לפחות 80 אלף דולר וברשויות מבוססות גם 200 אלף ויותר); פירסום באמצעות שילוט בצדי המגרש ומדבקות על הפארקט של החומוסיה המקומית, הפיצוציה, המרכול ועוד קמעונאים עשויים להניב לפחות עוד 100 אלף דולר, וכבר הושגה מחצית מהתקציב במקרה הגרוע ביותר.
אין שום בעיה לחתום על הסכמים. הרי יו"ר מינהלת הליגה, אבנר קופל, טבע כבר בשנות ה-80' את האימרה: "היתה לי עונה גרועה, נאלצתי לעמוד ב-40% מההתחייבויות", בעת ששימש כיו"ר בית"ר תל אביב. שחקנים ומאמנים יסכימו לקבל 65%-70% מהשכר הנקוב בחוזיהם, במקום להיגרר לבוררויות. היה והתגלה בחור עיקש, ועדת משמעת שהגביר ממנה תקנוס את הסורר בסכום הולם, וכבר יש כיסוי ל-70% מהתקציב. יהיו כמה לירות ממכירת כרטיסים, תמיד אפשר למכור ביתיות למכבי תל אביב בנימוק של שלום הציבור ודאגה לרווחת האוהדים, והעסק מסודר.
כך נראה ומתנהל הכדורסל הישראלי. כל הכדורסלנים הישראלים שפיתחו קואורדינציה שמאפשרת להם להקפיץ בחן וללעוס מסטיק במקביל, כבר מצאו מעסיקים מערבה מכאן. זה משאיר אותנו עם ערימה של זרים בינוניים ומטה, שבטוחים שהכדורסל שלנו הוא סצינה מגניבה יותר מאיביזה. הרי כאן אפשר לעשן, לשתות ולבלות, כי אף אחד לא ישקיע בבדיקות סמים ואלכוהול. האלופה ידועה, היורדות לא יירדו כי העולות לא רוצות לעלות. זאת עונת 2004/05 ואפשר כבר להתחיל להתבייש.
שלא תיפתח
17.10.2004 / 8:18