בדרך למעלה

החלום להיות מאמן כדורסל התגשם עבורי בגיל 17, כשהמאמן שלי בנוער של אליצור גבעתיים התפטר אחרי ארבעה משחקים. שלוש שנים במכון וינגייט (שנה בקורס מדריכים ועוד שנתיים בקורס מאמנים) שיכנעו אותי להישאר מהצד הפחות מזיע של הכדור הכתום, למרות שתחושת הניצחון בספורט היא עילאית. אבל במחשבה יותר עמוקה אתה לא רוצה שקופסת המטרנה או הסימילאק של הילדים שלך תהיה תלויה בקשרים שיש או אין לך וכמובן בחוסר ריכוז של שחקן שלך שהחטיא עונשין פעמיים בשני משחקים, והיו"ר מסביר לך אחרי המשחק שהוא לא יכול לזרוק את השחקן ואתה מאמן טוב אבל הקהל דורש, וההמשך ידוע.

מה שאופייני לשוק המאמנים הישראלי הוא שלנמצאים בתוכו אין טיפת בושה לדרוך על חבריהם בדרך למעלה. המאמן הישראלי המצוי הוא טקטיקן מצוין, סקרן, מתעניין, אינו מקובע, אבל רובם חסרי קולגיאליות מינימלית לחברים. חוץ מיוגוסלוויה, אף מדינה לא יכולה להתהדר בכך ששני מאמנים מקומיים זכו באותה עונה בגביעים אירופיים, אבל הרודנים היוגוסלווים המפוזרים ברחבי היבשת הם מלאכים לעומת הג'ונגל המקומי. כשמאמן יוגוסלווי מצליח יוצא לאמן במדינה זרה, הוא ידאג שגם לחבריו תהיה תעסוקה. כאן רק מה"ברכות" של הקולגות אפשר להפיק מוסף ענק על נייר כרומו.

"ניסיתי להעביר החלטה באירגון המאמנים שאף מאמן בליגת העל לא יעבוד תמורת פחות מ-3,000 דולר בחודש, ואחרי שעה שמעתי שאחד מהם כדי להשיג את חברו התפשר על 5,000 שקל בחודש", הסביר לי החודש אחד מהם. לא חסרות דוגמאות על מאמנים שפוטרו ולא שולמו משכורותיהם ואחרי חצי שעה כבר ארבעה דפקו על הדלת. לא צריכים להיות בשביל זה מסונפים להסתדרות. מספיק אם כל מי שקרוי "מאמן כדורסל בכיר" יהיה קודם כל קצת בן אדם.