מדליה אולימפית בתקיעת סכינים בגב

דו"ח היחידה לספורט הישגי, המסכם את הופעת המשלחת האולימפית באתונה, הודלף טרם עת ופרסום חלקים ממנו, אתמול ב'ידיעות אחרונות', הדליק את הקהילה האולימפית שנכנסה לנמנום מאז תום המשחקים.

גילי לוסטיג, יו"ר היחידה לספורט הישגי, הוא איש אמין. אל תטעו בו. מדובר באחד הסמלים היחידים באיזורנו למקצוענות, גם אם לפעמים גם הוא נכנע למשחקי הפוליטיקה. אף אחד לא מאשים את לוסטיג בהדלפת הדו"ח. כבר שנים שאחד הטיעונים המרכזיים של מתנגדי יו"ר הוועד, צבי ורשביאק, היא השימוש שלו בכתבי 'ידיעות' כעיתונאי החצר שלו. הוא מצ'פר אותם בידיעות בלעדיות, הם שומרים לו על התחת. רגע לפני הבחירות לראשות הוועד אף אחד לא מציע תסריט אחר להדלפה הטריה. זה אולי מסריח, אבל אילו חוקי המשחק.

הבעיה בהדלפת הדו"ח היא לא הדברים שנאמרו שם. את כל הדברים שנכתבו, ידע חובב הספורט הממוצא כבר באמצע האולימפיאדה. בורכובסקי לא הגיעה מוכנה, השייטים פישלו ובענק, מרינה קרבצ'נקו נתנה הצגה וגור שטיינברג סימן את גל פרידמן על פני לי קורזיץ. איפשהו, גם לי קורזיץ סימנה את גל פרידמן לפני שהיא סימנה את עצמה. ביג פאקינג דיל.

הבעיה בהדלפה הזו היא הפגיעה הישירה בספורטאים שלא זכו להיכנס לרשימה. הקיאקיסט רועי ילין, שסיים במקום התשיעי באתונה, לא יודע אם ההישג שלו מוכר על ידי אנשי היחידה או לא, פשוט כי שמו הושמט בפרסום העיתונאי. עכשיו, עד שהדו"ח המלא ייצא הוא כבר לא יידע מהי חוות הדעת האמיתית של חברי היחידה עליו, ומה מהדברים הוא תולדה של ההדלפה המוקדמת. ואלה אותם אנשים שבארבע שנים הקרובות יעשו לו שיחות על כמה הם מאמינים בו והכל. ברמה התקשורתית, מראשי היחידה נשללה הזכות להבליט את עיקרי המסקנות שלהם, מאחר ואת ההחלטה מה חשוב באמת עשו כבר לפניהם המדליף והעיתונאי. אנדי רם ויוני ארליך. מה איתם? הצלחה או כישלון? כשיתפרסם הדו"ח במלואו כבר אף אחד לא באמת יתעניין במה שנכתב כי הליכלוך כבר יצא החוצה, ומשמש מזמן לעטיפת הדגים. והמדליף? הוא יישב על כסאו בבטחה.

מה שעצוב הוא שאותה חבורה (ולצורך העניין בואו נשאיר את לוסטיג בחוץ) הרי תרוץ להצטלם עם חבורת הספורטאים הזו גם באולימפיאדת ביג'יין. אודי גל קנה אתמול דיסקים באוקספורד סטריט וקיבל אס.אם.אסים שמעדכנים אותו על המתרחש בארץ. בינו לבין לוסטיג ישנם יחסי אהבה-שנאה שנעים מהמישור האישי עד למישור המקצועי ובחזרה. גל יודע שאיכזב באולימפיאדה בצורה רצינית, אבל לא מבין למה היו צריך להיכנס ללבלים אישיים בביקורת. "יכול להיות שאני ילדותי, אבל משום מה הם רצו הרבה תמונות עם הילד כשבאתי עם מדליות". הוא סימס.

מה שמצחיק הוא שבאתונה כל בוקר קיבלנו,אנחנו העיתונאים, טלפונים מראשי הוועד האולימפי שאמרו לנו 'למה אתם קוטלים', 'למה נכנסתם' בהוא או באחר. באחד ממוספי החג אפילו קראתי שאריק זאבי נעלב מכך שעבדכם הנאמן כתב על דנילוב שהוא סמוק לחיים ועל כך שסטריק לא זכה בדובי. כשקראתי את הדברים שכתבתי באתונה, בדקתי כל הזמן אם אני לא נכנס יותר מדי, ולא פוגע באנשים. רוב העיתונאים עשו אותו דבר, כי ראינו את עצמנו שם כחלק ממטרה משותפת וכשהיה צריך, עודדנו מהיציע כמו משוגעים.

חודשיים אחרי, אפשר להגיד שחלקנו היינו לפעמים חארות לספורטאים וביאסנו אותם, אבל אתמול בבוקר גילינו שבכל הקשור לתקיעת סכינים בגב, אנחנו עדיין משחקים בליגה של הילדים.