אני צופה ב"בטריבונה" באדיקות של צליין. אני יודע שזו צפייה (מה צפייה? - בהייה סתמית, ריקה ועקרה) שכמוה כלעיסת חטיף שכל הקלוריות בו הן רעות, מיותרות ומזיקות. אנטי קלוריות, אם ניתן להגדיר זאת כך. אני לוקח "בטריבונה" כמסניף, לריאות, לוורידים. אני נרקומן שלה. אני מכור ללהג, לצעקנות, לווכחנות, לכוחנות לכל המאפיינים הישראליים המובהקים שלה. אני צופה בה כמציצן: מגורה, מרותק כמו אל סוד אפל.
אני נהנה לראות את אבי רצון, מקצוען, מצוין, שתמיד מוודא ששלמה שרף יודע היטב את מקומו, אהוד על הקהל באשר הוא, כמספר שתיים, והוא, לא רק מתוקף אחריותו וסמכותו כמנחה התכנית אלא מכוח אישיותו, רודה ב"לשעבר המאמן הלאומי" ומכפיף אותו אליו (בכוח, בטח בכוח אלא מה? אלא מי?) לא אחת בלעג צונן, מושחז, דק עד כדי זדוניות.
אני נהנה לראות ולשמוע את משה פרימו הסקופיסט מעז אף הוא להשיב לשרף מנה אחת אפיים. כאן לא מתבטלים בפני שרף. כאן מתווכחים עמו, חולקים עליו. כאן לא עושים לו חשבון וכבוד. כאן הוא אינו מורם מעם. כאן הוא אחד העם. עמך, כמוך וכמוני.
(במאמר אתנחתה מוסגר: אני מחבב את טלי תאומים, אשר אחת לדקות ארוכות מצליחה להשחיל, אם וכאשר, מלה שושנית על חוט השיח הקוצני). מי עוד היה לנו?
אבי רצון הוא דעתן. הוא פולמוסן. הוא איש שמותח את גבולות הכוח עד היתקלותו בשלט "עצור, גבול לפניך". הוא אינו אנין, בוודאי שאינו מתרפס. הוא שולט בבני שיחו, לא כולם חוליות חלשות, ביד רמה ובלשון חדה, תערית. הוא עושה זאת באופן היחיד שבו ניתן להסות את הפטפטת המקושקשת שהופכת את התכנית הזאת לשקשוקה טלוויזיונית: חד וחלק, בוטה. קר ואכזר.
"בטריבונה" היא שיקוף רנטגני, בבואה של (כמעט) כל מה שגס ומכוער בחיינו בכלל ובספורט שלנו בפרט: התבהמות, התלהמות, חוסר קשב, חוסר סבלנות, העדר סובלנות, דעות קדומות, שיסוע אדם באמצע דבריו, אי-יכולת לקבל עמדה שונה, (קל וחומר - לכבד את הנוקט בה ואת המביע אותה), חשדנות, טינה, עוינות: כל מה שעל זמזומו הטורדני ניתן להחיל עליו את מלותיו של נתן אלתרמן באחד מהיפים בשיריו - "רחש חשדות ודבר אשם".
לא אחת, אפילו מנחה נחרץ וקשוח כאבי רצון, הניצב על גבול הטעם הטוב כאשר שתי רגליו כבר חוצות אותו אל שטח השיפוט של כל מה שסר טעמו, מתקשה להשתלט על הדוברים, הנדחפים ("תן לגמור משפט") זה לדבריו של זה ויוצרים קקפוניה טלוויזיונית עכורה, בלתי נשלטת, בלתי מרוסנת, כמעט פראית, בקיצור - נהדרת..
גם שהקולות רמים והטונים צורמים ומשהו אלים כובש את האווירה, רגע לפני התגלעות ריב ממשי, אלים, פיסי, קם רצון מכסאו, ניגש אל הנץ המתלהם, מניח יד על כתפו, לש אותה רכות, וגוער בו את היסויו. אל דאגה (חבל?) מכות לא יעופו באולפן. איש לא ייסטר.
"בטריבונה" היא תכנית מעולה. היא מרתקת. היא צהובה (לא אחת על גבול הכחול). באה בה לידי ביטוי דפוס טלוויזיוני נכון, קצבי, סוחף. היא מתסיסה. היא מקוממת. היא מעצבנת. היא לא מותירה אותי, אדם מאופק ורך-מזג מטבעו, אדיש.
גם כאשר היא נושקת לקול האורלוגין הקורא חצות, בעודה מעוררת אותי ממשבר העייפות הצפוי והטבעי בשעת לילה מאוחרת, היא מותירה אותי קשוב וסקרן. אם תימצא דרך לשילוב הפרסומות הבלתי נמנעות ברצף התכנית מבלי לקטוע אותו באופן מקומם להכעיס (אעז להכליל: הכעס הזה הוא בעיה משותפת לכל הצופים של כל התכניות המשודרות בערוץ מסחרי) הפורם את הריכוז ומרפה את המתח, "בטריבונה" עשויה להיות תכנית שאין שנייה לה.
אש על הגולש
בוער לכם בלב, בראש או בלשון ואין לכם איפה לפרוק את זה? מערכת וואלה! ספורט מזמינה אתכם להיות פרשנים לרגע (או ליותר, תלוי בכם), סופרים או משוררים ולשלוח לנו קטעים שכתבתם, בכל סגנון כתיבה שעולה על דעתכם, בתנאי שיהיה ראוי לפרסום ובכל תחום הקשור לספורט.
מניתוח נקודות התורפה הטקטיות בהרכב החדש של מ.ס. אשדוד עד לסיפור, דמיוני או מציאותי, על חיי אוהד פינג-פונג, נשמח לתת לכם הזדמנות לגלות לעולם כוכבי כתיבה חדשים. את הקטעים שכתבתם, שלחו דרך ה"כתבו לנו" (בצד ימין באתר או בקישור למטה) או לכתובת המייל הבאה: sportssupport@walla.net.il . אנו נפרסם את המשובחים שבקטעים שנקבל בפינה "אש על הגולש" שבאיזור הטורים האישיים. גם מי שכבר פירסם בעבר טור, מוזמן להמשיך ולשלוח. אנא, ציינו את שמכם