פנאן באבו סנאן

דני ברכאת, יו"ר הפועל ירכא, בלחץ. היסטרי. בעוד כשלושה שבועות, ב~10 באוקטובר בדיוק, אמורה הקבוצה שבראשה הוא עומד כבר יותר מעשור, לארח את עירוני שטראוס נהריה למשחק הראשון בגביע המדינה. אחרי שמונה שנים, שבהן נדדה הקבוצה מהגליל המערבי לאולם הספורט באבו סנאן ובעכו אמורה להיערך סוף סוף הפרמיירה ההיסטורית באולם הביתי. בירכא. "אתה יודע מה זה?", הוא אומר. "לראות את עירוני נהריה מליגת העל מהלכת על הפרקט בירכא? בשבילי זה כמו סכנין נגד ניוקאסל. אתה יודע מה, אפילו יותר".

אבל בינתיים אין כלום. עבור ברכאת והפועל ירכא, תאריך המפתח הוא 23 בספטמבר. "בשבוע הבא מגיעה ועדה מאיגוד הכדורסל לבדוק את האולם", הוא נאנח. "מה אגיד לך? האולם לא מוכן באופן סופי. לא חיברו לי חשמל, לא גמרו פיתוח חיצוני. לא יודע מה יהיה. אין לי כלום בוודאות".

רק לפני ארבעה חודשים הכל נראה אחרת. מול אולם מפוצץ ב~500 אוהדים ניצחה ירכא את הפועל מעלות וחגגה אליפות היסטורית של מחוז צפון בליגה הארצית. מוטי נניקשוילי הפציץ 42 נקודות (מתוכן 10 שלשות) ואף אחד לא היה יכול לקחת מהדרוזים את העלייה לליגה הלאומית. 18 ניצחונות, רק ארבעה הפסדים, הקבוצה הדרוזית הראשונה אי פעם שמעפילה לאחת משתי הליגות הבכירות בכדורסל.

בעונת 92/3 היתה ימק"א נצרת לקבוצה הראשונה מהמגזר הערבי שהגיעה להישג דומה. אז זה נגמר רע. למרות שמות כמו ארל וויליאמס, מיקי מיטרוביץ' והמאמן רני כהנא, הקבוצה לא הצליחה לשרוד כלכלית והתפרקה עוד לפני סיום העונה. הלקח של נצרת נלמד היטב בירכא. עם זאת, לא בטוח שהוא אכן הופנם.

"איזו חגיגה היתה כאן", מתרפק ברכאת על משחק העלייה. "השחקנים גזרו את הרשתות, הקהל היה בטירוף, עשינו חפלת עלייה, שחטנו כבש. הכל היה. היינו אצל שרת החינוך. כיבדה אותנו, קיבלה את הקבוצה אצלה. אבל אתה חושב אני פראייר? אני לא יודע למה זה היה? למה אתה חושב שרת החינוך מקבלת אותנו? בגלל שאנחנו בני מיעוטים ובייחוד דרוזים. הבטיחה לעזור. מה זה לעזור? לעזור זה לתת כסף, בקיצור. אבל אתה יודע איך זה. אני חי בין בני עמי. אני מכיר את המשחקים האלה".

אבל זה לא רק האולם. הבעיות התקציביות, שכבר שנים הפכו לסמל המסחרי של הקבוצה, מאיימות להחריב כל חלקה טובה עוד לפני שהעונה בכלל נפתחה. לימק"א נצרת היו לפחות משחקים לפרוטוקול.

לפני כשבועיים התחלפה מועצה בירכא והקצבות השנתיות, שהחזיקו עד היום את הקבוצה בחיים, עומדות כרגע בסכנה מוחשית. "אנחנו בבעיה גדולה", מודה המאמן ג'קי דוד. "סגרתי עם זר ועכשיו בגלל העלויות הכספיות, אי אפשר יהיה להביא אותו. אני לא יודע מה שאר השחקנים יחליטו לעשות. בלי זר אנחנו יכולים לרדת ליגה. תשמע לי, אני בלי זר לא נשאר. אין לי מה לחפש פה יותר".

ירכא נפלה בין הכסאות. איחוד הרשויות, שעליו החליטה ממשלת ישראל בהמלצת משרד האוצר, אילץ את הכפר הקטן בגליל המערבי להתאחד עם אבו סנאן, ינוח וג'ת. "גייא", כינו את יצור הכלאיים החדש. סאלח אבו ריש שכיהן כראש מועצת ירכא נבחר גם לעמוד בראש האיחוד החדש.

"זה מראש נועד לכישלון", אומר ברכאת. "לכל כפר יש המנטליות שלו, את המנהגים שלו. היה ברור שזה לא ילך". התחילו מהומות. החתימו עצומות, גייסו חברי כנסת. 82 חברי כנסת, שקיבלו את טענות הכפרים המאוחדים בעול כורחם, הביאו לשינוי החוק ולבחירות חדשות בכל אחד מהכפרים, הפעם כישויות נפרדות.

בהנהגתו של אבו ריש בכפר העבירה המועצה המקומית את ההקצבה השנתית לקבוצת הכדורסל שנעמדת במיליון שקלים. אבל בבחירות האחרונות, בתחילת החודש, הוא הפסיד. ראש המועצה החדש רפיק סאלמה, שבימים אלה עדיין מתקשה בהרכבת הקואליציה, לא מגלה בינתיים אהדה למפעל חייו של ברכאת. ההקצבה השנתית, ואיתה גם עתידה של הקבוצה, עומדים כעת בסימן שאלה. "מה שקורה עכשיו בכפר זה מלחמות יהודים", אומר ברכאת. "אבל אותנו זה לא מעניין. העונה תכף מתחילה, צריך לחתום על חוזים, אבל זה לא באג'נדה של ראש המועצה החדש. תשמע, אני את שלי עשיתי. את שמי בהיסטוריה של הכדורסל הישראלי אני כבר חתמתי. אני לקחתי קבוצה דרוזית מליגה ב' והבאתי אותה לליגה לאומית. אבל חבל על הנוער, על הילדים. יש לי פה מפעל חיים, תאמין לי. אלו שזכו בבחירות הם לא מהפלג שלי. הם שונאי ישראל, תאמין לי".

במשך שנים נחשב ג'קי דוד לאימת שחקני הצפון. הסמל הבלתי מעורער של מכבי קריית מוצקין, שבה בילה את כל הקריירה שלו למעט גיחות בודדות להפועל "איתן" גבת. "שחקן חזק" תהיה הגדרה קולעת לתפקודו בקבוצה לאורך שנים. קליעה מעולה מבחוץ, הגנה רצחנית ומבנה גוף מאיים היוו איום מתמיד על שלמות השחקנים שהתמודדו מולו. בערוב הקריירה שלו, לפני שבע שנים, החליט שדי. "אני לא אשכח", הוא נזכר בחיוך. "שיחקתי עם מוצקין ועלינו לליגת העל. באותה שנה אימנתי את הנערים של מוצקין ויצא לשחק נגד ירכא. דני אמר לי אז בצחוק: 'שנה הבאה אתה אצלי'. אחרי שנה הייתי אצלו. הגעתי לשם פעם ראשונה והייתי בהלם. שיחקתי בעבר בליגות גבוהות ופתאום הכל נראה לי כל כך מגעיל".

אז למה נשארת?

"אני יודע? התרגלתי. היה לי נעים להיות שם. בכל קבוצה אחרת יש התערבות מצד ההנהלה. כאן נתנו לי יד חופשית. הייתי מאמן~שחקן, הבאתי את כל מי שרציתי. תמיד היתה אווירה טובה. זה מה שמשאיר אותי בענף בגיל כזה".

השבוע חגג דוד יום הולדת 43. הוא עצמאי. מוכר שמנים של חברת "דלק". העבודה והכדורסל זה כל מה שיש לו. השנה, לראשונה זה 30 שנה, הוא לא חידש את כרטיס השחקן שלו. "אני יודע, הזדקנתי", הוא אומר. "אבל תמיד אפשר לחדש. לך תדע, אולי לא תהיה לי ברירה".

האמת, אין כזה דבר כדורסל בירכא. תשעה מתוך עשרה אנשים שתשאלו בכפר בכלל לא מודעים לקיומה של הקבוצה. "אין פה סיפור על קבוצה שכל הכפר דוחף אותה", אומר מוטי נניקשווילי. "חוץ ממשחק העלייה, לא הגיעו אנשים מהכפר לראות אותנו. מי שהיה מגיע הם חברה שלי ועוד שני הורים של שחקנים. זהו. יכול להיות שזה שאנחנו לא משחקים בבית פוגע בנו בסופו של דבר". הקבוצה, אחרי הכל, היא פנטזיה פרטית של ברכאת, שג'קי דוד הצליח להגשים.

"אני בן 61, שמחזיק לבד מחלקת נוער עם קבוצות ילדים נערים ונוער. אני נהג, שרת, מנהל, אבא ואמא", אומר ברכאת. "חוץ ממני, בכל הכפר הזה, אין אדם שיכול להגיד שעשה משהו בשביל הקבוצה. אני קיבלתי קבוצה בליגה ב' ורצתי איתה עד לליגה הלאומית. אל תבין לא נכון: זה לא כפר נכשל. יש פה 13 אלף נפש ותאמין לי, מיליונים מסתובבים פה. אבל מה, כדורסל לא מעניין אותם. אין להם מודעות לזה".

במשך שנים התבססה הקבוצה על ותיקי הכדורסל באזור בסיוע נמרץ של פליטי מחלקות הנוער של מכבי קריית מוצקין ומכבי קריית ביאליק. "עברו פה הרבה שמות", אומר דוד. "יניב זלוף ממוצקין, אילן וקנין מנהריה, מנחם אביטן מעפולה, אלון מרלי. כולם בחורים טובים". בעונה הראשונה העפילה הקבוצה מליגה א' לליגה הארצית. שש שנים העבירה שם, עד שעלתה בעונה שעברה. "זה הפתיע את כולם חוץ מאיתנו", אומר דוד, "ידענו שאנחנו טובים. בסוף הסיבוב הראשון עוד התלבטנו אם להביא שחקן גבוה. בסוף הצלחנו להסתדר גם בלעדיו". לפני שנתיים זכתה הקבוצה בגביע האיגוד, טורניר של איגוד הכדורסל לליגות ארצית ומטה.

הסגל שהעלה את הקבוצה ליגה נשאר. ליאור שגב, מוטי נניקשווילי, רפי חיידר, שלמה יאסו, עמי אביטל ביחד עם ארבעת בני הכפר ח'דר רמאל, אחסן חביש ושני האחים ואיל ועז אבו עבלה. אילן נניקשוולי, עם עבר בהפועל חולון, אליצור קריית אתא והפועל עפולה, הצטרף. איתו הגיע גם בועז גלאט מקריית אתא. "חשבנו גם להביא את תומר", מודיע ברכאת.

שטיינהאור?

"כן. אבל הוא העדיף לחכות להצעות אחרות. בטח ילך לשחק בחיפה בסוף".

וגם סגרו עם זר. רג'י וורן. בוגר מכללת מנהטן, בעונה שעברה שיחק בטורקיה. ג'קי אפילו התחיל לחפש לו דירה בקריות. "עם סגל כזה אנחנו חזק בצמרת", הוא אומר ללא היסוס. "אבל אין ביטחון שזה מה שבאמת יהיה בסוף".

דוד כבר למד להכיר את טבעם של האנשים שמולם הוא מתנהל. מאז הגיע לקבוצה הוא לא זוכר שנה שבה כל המשכורות שולמו בזמן. רק נשף ההתרמה שנערך לאחר העלייה, שבו גויסו כ~300 אלף ש"ח, הבטיח כיסוי מלא למשכורות השחקנים. "ג'קי מחזיק פה את הקבוצה בשיניים", אומר מוטי נניקשווילי. "אליו כל השחקנים באים לבכות, הוא דואג לאולם, הוא עושה הכל. בלעדיו אין קבוצה".

אז בינתיים, עד שלא יגיעו חדשות מרגיעות מהמועצה, העתיד מעונן חלקית. האימונים, שלוש פעמים בשבוע, עדיין מתקיימים, אבל הדגש הוא על עדיין. "מה יהיה? במקרה הכי גרוע נשחרר את כולם, נשחק עם הנוער ונרד לארצית. מה אפשר לעשות?", אומר ברכאת.

לפני שבועיים, על חוף קריית חיים, החלו אימוני הכושר. בשבוע שעבר, עברו להתאמן באולם באבו סנאן. הוא קטן, תחוב, עם פרקט P.V.C וביום יום הוא משמש גם אולם הספורט של בית הספר היסודי א' באבו סנאן. "הברכיים שלי סובלות מזה עד היום", אומר נניקשווילי. "אני מאוד מאוד מקווה שלא נהיה פה גם בשנה הבאה". הוא מתחיל כעת את עונתו השישית בקבוצה. "מועמד לתואר: 'אזרח כבוד של העדה הדרוזית'", מציין אחיו אילן. מוטי מביט בו בחיוך. הוא החבר הכי טוב של מאיר טפירו, שיחק איתו באליצור קריית אתא ובאורט קריית ביאליק. איכשהו הגיע לירכא.

בן 28, סטודנט להיסטוריה ומדעי המחשב באוניברסיטת חיפה. "זו לא קבוצה רגילה", הוא קובע מיד. "זו קצת שכונה. אם קובעים אימון לארבע ומתחילים אותו בארבע וחמישה, אז אף אחד לא מתרגש. אין צעקות או נזיפות. אם אני חושב שהמאמן טועה, והוא לא צריך לבצע חילוף כזה או אחר, אני אומר לו. בדרך כלל הוא גם מתחשב בדעתי. זו מין דמוקרטיה קטנה שפיתחנו לנו כאן. כל אחד יכול להכניס מילה ואין עם זה בעיה".

ההיררכיה בקבוצה ברורה. לצד נניקשווילי, משמש גם רפי חיידר ציר משמעותי נוסף. מבין כל השחקנים לחיידר יש את הניסיון הרב ביותר. הוא כבר בן 37 והספיק לשחק במכבי חיפה, מכבי חדרה, יקנעם ועפולה. לפני שלוש שנים הגיע לירכא. הוא מנהל את המינימרקט "סווידאן" המיתולוגי בוואדי ניסנאס בחיפה. חיידר הוא זקן השבט, אוטוריטה. מזדחל להגנה, איבד מעט מהחדות שאפיינה אותו בשנותיו הראשונות בליגה, אך עדיין זוכה להערכה משאר השחקנים. "תאמין לי שמה שמחזיק אותי כאן זה האנשים", הוא אומר. "נעים להיות עם השחקנים. הם מפצים על כל חוסר המקצוענות שמסתובב כאן".

האימון ביום שישי האחרון נקבע לשעה ארבע. השעה היתה כבר ארבע ועשרה כשג'קי דוד ובועז גלאט ניהלו שיחה כשהם זורקים בעקביות לסל. באולם בינתיים שישה שחקנים בלבד. "לא אמרתי את זה ברור מספיק?", פתח דוד. "מה הבעיה? אמרנו יום רביעי בחמש, יום שישי בארבע. אני לא מבין למה אנשים לא מגיעים". ליאור שגב מנסה לתפוס את שלמה יאסו בסלולרי, מוטי נניקשווילי ניגש לטלפון כדי להודיע לרפי שיסתובב חזרה הביתה. "אין טעם שיבוא. נסתדר הפעם בלעדיו". "תגיד לשלמה שלאימון הבא הוא מגיע עם פיצה", דורש דוד משגב. בירור נוסף מגלה כי אחסן חביש ועז אבו עבלה לא נמצאים. "הם בחתונה, זה בסדר", מרגיע דוד את הנוכחים.

מתחילים במשחק אימון פנימי, שלוש על שלוש, עד 15, דוד שופט. בועז גלאט, מוטי נניקשווילי ואיל אבו עבלה נגד אילן נניקשווילי, ליאור שגב ועמי אביטל. "פאוול נגד בוזי", קורא דוד מדי פעם. "ובפעם הזה זה במתכוון". מאוחר יותר הוא מסמן לעבירה של אילן נניקשווילי, בעזרת טיפ של מוטי. "מה אתה עושה צחוק?", מתקומם נניקשווילי הצעיר. "זה בגלל שמוטי אמר?", אילן, ליאור ועמי מפסידים את המשחק, ג'קי מחליף את עמי. כבר רבע לחמש. שלמה יאסו נכנס סוף סוף. "תגיד, יש לך בעיות באוזניים?", שואל~אומר דוד. "לאימון הבא אתה מביא פיצה, שיהיה לך ברור". "כבר הבאתי ויש גם שתייה", משיב יאסו במהירות. "שיחקת אותה", עונה דוד. "ג'קי, שנלך ארבע על ארבע?", מציע גלאט. ההצעה מתקבלת.

סוף סוף יש משחק כמעט אמיתי. הנציגות המקומית אמנם משנית בקבוצה, אך זוכה לאהדה רבה מצידו של ברכאת. עבורו חאדר עמל, אחסן חביש וואיל ועז אבו אבלה, בני הכפר, הם ההצדקה האמיתית לקיום הקבוצה. "כולם גדלו בירכא, כולם גדלו באגודה", הוא אומר. "ארבעתם שחקנים מצוינים. תאמין לי שגם מכבי תל אביב לא היתה מתביישת בהם. כל קבוצה יכולה רק להתברך בשחקנים כאלה. תאמין לי, הבעיה הכי גדולה שלנו היא הצבא. השחקנים מגיעים לצבא, מתחילים להשמין, נפצעים, נמאס להם. לא חוזרים לשחק".
עז אבו עבלה כבר בן 33. יש לו חנות בכפר "עולם המיזוג". מוכר מזגנים. משחק בירכא מגיל 14. רכז. בגיל 18 עזב לשלוש שנים בגדוד 51 של גולני. רובאי. חזר לכפר, חזר לשחק. "אין, אין מודעות לענף הזה בכפר", הוא אומר. "עליתי עם הקבוצה הזו מליגה ב' עד לליגה הלאומית ואנשים באים אליי בכפר ואומרים: 'מה עליתם? לאיפה?'. לא מכירים את הענף הזה בכלל. אבל אצלנו זה בא מהבית. אבא שלנו, זיכרונו לברכה, חינך אותנו לכדורסל. הוא אהב את זה. נשארנו. הכי אני מקווה שתהיה קבוצה. אני מקווה שלא יהיו לנו בעיות. ת'כלס, אף אחד לא יודע מה יהיה פה".

הכוכב האמיתי, בכל אופן, הוא האח ואיל. בן 28, מדריך נוער בעיר. "קלע מדהים", אומר עליו ברכאת. החל לשחק בכפר ובגיל נוער עזב לכרמיאל. לאחר מכן חזר שוב. "אם לא תהיה קבוצה, נצטרך למצוא מקום אחר. אני לא מאמין שתהיה לי בעיה".

קצת חבל אם זה ייגמר, לא?

"בטח חבל. אני מצטער בשביל הכפר הזה שאין לו מודעות למשחק הזה. אני התחלתי בכדורגל ועברתי לכדורסל. עזוב, מי שיש לו ראש הולך לכדורסל. לכדורגל הולך כל מי שהוא לא ספורטיבי. כדורגל משחקים כולם".

"ג'קי, נלך על עוד משחק?", שואל אילן את המאמן. "עיזבו, אין לי כבר כוח, בואו נלך הביתה. נעביר קשר ביום ראשון איפה נתאמן. אני לא יודע אם זה יהיה באבו סנאן או בעכו".

ביום ראשון היה אימון באבו סנאן. בבוקר ברכאת הלך לפגישה אצל המזכיר של ראש המועצה. הוא חזר עם הרבה ערפל ואי בהירות. "הכל ייסגר בשבוע~שבועיים הקרובים", הוא אומר. "אז נדע לאיפה אנחנו הולכים. בינתיים יש לי את הוועדה של האיגוד על הראש. רק שיעבירו לי את האולם, תאמין לי".