"בגומלין נשחק עוד יותר אגרסיבי"

קבוצת בני סכנין חזרה אמש מאנגליה לאחר המשחק הראשון מבין השניים בסיבוב השני בגביע אופ"א מול ניוקאסל. בבני סכנין אפשר לומר שדי מרוצים מההפסד 2:0, למרות שאצל השחקנים יש הרגשה שהיה אפשר אפילו לצאת עם תוצאה טובה יותר ולכבוש שער חוץ שהיה פותח לחלוטין את הגומלין בישראל בעוד שבועיים.

אבל השחקן שיצא הכי מאוכזב מהמשחק הוא זה שגם יחמיץ את הגומלין לאחר האדום שקיבל בעימות המתוקשר עם ניקי באט, עבאס סואן, הקפטן של בני סכנין. סואן, שטוען שהורחק שלא בצדק, קצת נרגע מכל האירוע ומההשתוללות שלו שאחרי ההרחקה ומשוכנע שבגומלין אפשר לנצח את הקבוצה האנגלית ולהעפיל לשלב הבתים בגביע אופ"א.

בראיונות ל'ידיעות' ול'מעריב' סואן מספר: "ניקי באט אמר לי 'פאק יו'. את שאר המילים אני לא יודע לתרגם... הוא התייחס אלי כאילו אנחנו כלום, שום דבר, סתם ליגה, סתם מדינה, קילל חופשי. כל זה עלה לי לראש... החניקה שלו לא כאבה כמו הפגיעה בכבוד. אף אחד לא יפגע בכבוד שלי".

לגבי הגומלין טוען סואן: "הכל אפשרי ואם נדע לשחק בארץ יותר אגרסיבי מאשר באנגליה, נוכל להפוך את התוצאה. לדעתי באנגליה לא שיחקנו מספיק אגרסיבי. היינו עוד עדינים איתם. אפשר לצמצם פערים רק דרך נשמה, אגרסיביות וגבריות".

המשחק ההיסטורי באנגליה הציף את גמאל גנטוס בזיכרונות הצורבים של הכיבוש. לא המדינה היהודית שקמה בשנת 1948 על האדמות עליהן גדל, אלא דווקא הכיבוש שקדם לו. זה של הבריטים. הוא נזכר איך חיילי הצבא הבריטי הכריחו פעם את הגברים בכפר לצעוד שעות ארוכות כשהם נושאים אבנים כבדות ונזכר איך כתגובה להתקוממויות העממיות של סוף שנות ה-30, השחיתו האנגלים את היבולים. גמאל יושב עם אשתו, מלכה, בקידמת האוטובוס שמסיע את אוהדי קבוצת איחוד בני סכנין מהמלון הצנוע בלונדון לניוקאסל למשחק גביע אופ"א מול היונייטד המקומית. מאחריו, בשורות הראשונות, כמה מעשירי סכנין ואחריהם האוהדים הצעירים. גמאל מרגיש שהוא מכיר כל פינה באנגליה, למרות שזה הביקור הראשון שלו בארץ הזו.

"אדם הוא בעיקר תוצר של ההשכלה שלו", הוא מסביר את חיבתו למקום ממנו בא אותו כובש. כשהיה בן 11 מינו אותו המורים בבית הספר לאחראי על ספריה קטנה של ספרים באנגלית. הוא קרא כל אות וכל מילה בספרים הללו. תחילה את רובינזון קרוזו ומסעות גוליבר ואחר כך גם את כל כתבי שייקספיר. כל כך התפעלו בבית הספר מיכולתו באנגלית, נזכר המורה הפנסיונר, עד שאנשי מערכת החינוך של ממשלת המנדט הציעו לשלוח אותו ללימודים באנגליה כשהיה בן 12. אבל אמא שלו סירבה. "עברו עוד 60 שנה עד שהגעתי לכאן". רק הגוון האתני בלונדון קצת הפתיע אותו. הוא ציפה למצוא עיר הרבה יותר אנגלית.

את הביקור ינצל לביקורים באוקספורד וקיימברידג', לתיאטרון הגלוב של שייקספיר, למקום הולדתו של המחזאי, וגם לבתיהם של המשוררים הנערצים עליו, ג'ון מילטון ולורד ביירון. הוא עצמו כותב שירה ומתכוון לכתוב פואמה על הביקור באנגליה.

האוטובוס עובר את יורקשייר ומגיע לקאונטי דורהאם. מהשטחים הירוקים נעלמים מגרשי הראגבי והקריקט ונשארים רק עשרות שערי כדורגל. גם בשעות בין ערביים של יום חול, המונים משחקים את המשחק. אחת הבדיחות המרירות על האזור מוכה העוני היא שיליד המקום הדגול ביותר - קפטן ג'יימס קוק, מגלה אוסטרליה מהפרספקטיווה הבריטית - הוא זה שהתרחק ממנו יותר מכל. וכך, לאורך הדרך של שעת הנסיעה האחרונה נולדו גדולי כדורגלני אנגליה. בובי צ'רלטון, קווין קיגן, בריאן רובסון, כריס וודל, פיטר בירדסלי, פול גאסקויין ואלן שירר, אבל רק האחרון שיחק את החלק המשמעותי בקריירה שלו בקבוצה המקומית.

לחלק מהאוהדים מזכירות הגבעות הירוקות את הבית בגליל. בגלל זה ואולי בגלל שהנסיעה המתישה, 8 שעות, מתקרבת לסיומה, אוהדי סכנין יוצאים קצת מהלם התרבות, שחלקו הלם מחירים. הם מבקשים מהנהג להחליף את הדיסק במכשיר ה-DVD. במקום הקיטש ההוליוודי, הם מנגנים את שירי העידוד שהקליט לכבוד הקבוצה הזמר הפלשתיני מוסא אל חאפז מג'נין.

בכניסה לסט. ג'יימס'ס פארק הופכת השמחה להתרגשות עצומה. אוהדי ניוקאסל המחכים ליד שער השחקנים מתלהבים מהתופים והריקודים של אוהדי סכנין. "ניו-קאסל, ניו-קאסל", צועקים אוהדי סכנין והמחווה מתקבלת יפה. לקריאות "סכ-נין, סכ-נין" הם מגיבים באותו מקצב בקריאות "טון - טון". "טון" הוא כינוי האזור בו שוכנת ניוקאסל. ואז מגיע האוטובוס של סכנין. קולות הדרבוקות הופכים מחרישי אוזניים. גמאל רוקד עם הצעירים. הקבוצה האלמונית שבעונת 1992-93 שיחקה בליגה ב' מחוז צפון א' משלימה את המסע לאחד האצטדיונים המפורסמים ביותר בארץ הכדורגל המפורסמת ביותר.

גמאל שואל איך אין נציג רשמי ממדינת ישראל למשחק של קבוצה המחזיקה בגביע המדינה. האינטונציה לא מתעניינת אלא רטורית מלגלגת. כמו השאלה מה שוות הבטחותיו של ראש הממשלה אריאל שרון להעביר כספים לבניית אצטדיון בסכנין. לא רק על המשוררים האנגלים הוא לימד את תלמידיו בבית הספר בסכנין. גם על האמריקאים הגדולים כמו וולט ויטמן ונורמן מילר. פעם קרא והתרגש מכתביו של הסופר השחור ההומוסקסואל ג'יימס בולדווין, וכתב למפקח על האנגלית בקשה ללמד את הכתבים הללו לתלמידיו. "התשובה גרמה לי להתקף לב", הוא מספר, "אמרו לי שאל לי לעשות כל השוואה בין הדיכוי עליו מדבר בולדווין למצבים אחרים". לטענתו, גם השב"כ ביקר אצלו אחרי המקרה. "אמרו לי שידאגו כי לילדים שלי לא תהיה פרנסה בארץ", הוא מספר ומציין בצער כי שלושה מילדיו, ביניהם מהנדס וטייס מסחרי, באמת חיים בארצות הברית וגרמניה.

"אבל מספיק פוליטיקה. עכשיו כדורגל", הוא אומר כשהקבוצות צועדות לצלילי "גיבור מקומי" של מרק קנופלר - מייסד וסולן דייר-סטרייטס מניוקאסל. מה באמת מועיל לכם הכדורגל? "הוא מאחד את הכפר שלנו. מחסל את המתחים בין משפחות ובין מפלגות", הוא מציין. והדו קיום? "טוב שאנשים רואים ערבים, יהודים ואפריקאים בקבוצה אחת. היום ידעו על הכפר שלנו בעולם יותר מאי פעם". הוא צודק. להבדיל מהאנונימיות הכמעט מוחלטת להופעות של קבוצות ישראליות אחרות באירופה, לא היה עיתון אנגלי מוביל אחד שלא הקדיש סיפור מיוחד לבני סכנין לקראת המשחק.

על המגרש מבצעת הגנת סכנין טעויות שעולות לה בפיגור מוקדם. הסיכוי להמשיך בגביע אופ"א מתפוגג עם שני שערים של פטריק קלויברט בתוך 40 דקות. אבל הסנסציה תהיה לא בתוצאה אלא דווקא במהלך המשחק.

גרהאם סונס, מנג'ר ניוקאסל, מתלונן במסיבת העיתונאים אחרי המשחק שסכנין באה רק לשבש את משחק קבוצתו וללא תכנית משחק משלה. הוא טועה. הקשיחות המפתיעה בה שחקני סכנין תקפו את יריביהם בעומק המגרש אופיינית לחלוטין לקבוצות אאוטסיידריות. קצת כמו ווימבלדון הישנה באנגליה או הקבוצות הבאסקיות בליגה הספרדית. זה לא קל ללכת למלחמת תאקלים מול קבוצה אנגלית בביתה ולהישאר עם משאבים גופניים לדקות האחרונות. אבל דווקא עשרים הדקות האחרונות - אלו שאמורות להבדיל בין מקצוענים אנגלים לחצי מקצוענים מישראל - הן הטובות ביותר של סכנין במשחק.

גמאל מודאג משריקות הבוז הצורמות של הקהל לכל נגיעה של בני סכנין בכדור אחרי ההרחקות של ניקי באט ועבאס סואן במחצית השניה. הוא חושש לסכנה כלפי האוהדים. לא תמיד קל לקרוא את התנהגות קהל הכדורגל באנגליה, אבל לדאגה אין מקום. שריקות הבוז הן סתם טקס. נהוג לשרוק כאן בוז לקבוצות שמכסחות, אבל נהוג גם להילחם על כל סנטימטר במגרש. ובסיום מראים אוהדי ניוקאסל הערכה גדולה לסכנין ואוהדיה. הם מבקשים מהם את הצעיפים האדומים למזכרת וחוזרים על המנטרה "עשיתם מזה משחק".