המכשף נחת על גדות הירקון

זו אולי לא האסוציאציה המתוחכמת ביותר, לפגוש את קני וויליאמס, המכונה THE WIZARD, ולחשוב על הקוסם מארץ עוץ (THE WIZARD OF OZ). אבל כמי שתמיד חיבבה את דורותי, ילדה תמימה מעיירה קטנה, שיוצאת למסע בארץ לא מוכרת עם חבורת מלווים הזויה, כדי למצוא את הקוסם שיחזיר אותה הביתה, החלטתי שגם אנחנו נצא למסע כזה. אודה שמצבי היה טוב יותר מזה של דורותי, גם כי לא נקרעתי מביתי על ידי סופת טורנדו (אימון כדורסל נחשב?), ובעיקר כי לי היה את הקוסם איתי מלכתחילה. גם מטרת המסע שלנו הייתה טיפה שונה, אם כי לא פחות ראויה – לשחרר את האוטו של קני, שנגרר על ידי המכשפה הרעה מהמערב, או במילים אחרות, על ידי כוחות הרשע של מחלקת החניה של העירייה.

כי איזו מין קבלת פנים זו לאיש, שאחרי כמעט שבע שנים בארץ מגיע לגור בעירנו המזיעה ומקבל דירה בבן-יהודה ופורד פוקוס כסופה, זו לא אשמתו שהקבוצה לא מספקת מכוניות עם תווית חניה מתאימה. אני מודה שלמסע היה מניע סמוי נוסף – קני טען שאני זאת שהבאתי לו מזל רע וגרמתי לגרירת האוטו, כי הייתי חייבת לשאול איך הוא מוצא חניה בבן-יהודה. אז כן, קיוויתי שהצלה הרואית של כלי הרכב תמחק את העוולה. וגם יצא לנו טוב שקני חתם בהפועל, כי חניון הגרירה הצפוני של העירייה נמצא ברדינג, לא רחוק מאולם הקבוצה באוסישקין. "הנה, זה ממש כאן", משכתי אחרי את האיש הגבוה שהתקדם בקצב הליכה של איש הפח הבלתי משומן, אולי כי אחרי האימון השני באותו היום הוא לא התכוון לצאת לעוד מסע. "רק נשחרר את האוטו שלך ותוכל לחזור הביתה". זה גם מה שדורותי חשבה.

"מה אתה חושב, פה זה לא ירושלים", נהם אפי בירנבוים כשקני הגיע ברגל לאימון אחרי הגרירה. קני עדיין מתרגש כשהוא מדבר על ירושלים. הוא אהב לשחק שלוש שנים בהפועל ירושלים, אהב את הקהל, אהב לעבוד עם אפי. הוא שמח לשמוע שבאימון הערב, הרגע היחיד בו ראיתי את אפי מחייך היה איתו כשהם שוחחו אחד על אחד, בקצה הרחוק של המגרש, כששאר השחקנים עשו מתיחות בצד השני.

"יש בינינו קשר מיוחד. אפי יודע מי אני ומה אני יכול לעשות. הוא מאמן של השחקנים, יודע שמה שמתאים למישהו אחד לא תמיד מתאים לשני. והוא מכיר אותי. יודע שאני יכול לשחק ברמה הזאת, אבל גם להמשיך ולעלות". קני ישחק העונה בשביל אפי. הוא ישחק גם בשביל המעריצים, במיוחד הילדים. "בארצות הברית לא לוקחים את המשחק בצורה כל כך אישית", הוא אומר, "בירושלים, אחרי משחק אחד בו הפסדנו למכבי ב-40 נקודות, בבוקר למחרת שמתי לב שילד אחד עוקב אחרי. השעה היתה עשר וחצי בבוקר. שאלתי אותו למה הוא לא בבית הספר. הוא אמר שאחרי ההפסד אתמול, הוא לא יכול ללכת לבית הספר כי החברים שלו בכיתה, אוהדי מכבי, יצחקו עליו. עד כדי כך. עד היום אני רואה את הילד הזה מול העיניים כשאני משחק". אבל הוא משחק בעיקר בשביל קני. ובטח שלא בשביל הכסף. "אחרי שש שנים ב-NBA מגיעה לי פנסיה לכל החיים. מספיק לשחק שלוש שנים בשביל הפנסיה, ואני שיחקתי כפול מזה. אני יכול לחיות טוב מאוד עד סוף חיי גם בלי לעבוד. בזכות זה יכולתי לשחק בלי כסף בלב השרון וברמת גן, למרות שהיום בהפועל יש לי חוזה יפה". אמר ולא יסף.

קני הגיע לישראל כאל "עוד מקום באירופה" אחרי שעזב את ה-NBA ושיחק כמה עונות באיטליה. אבל הוא נשאר כי הוא מצא פה יותר מזה. בשנים הראשונות באירופה היו מזמינים אותו למחנות קיץ של ה-NBA אבל לא מבטיחים לו מקום באף קבוצה. הוא החליט לוותר על הנסיעות האלו כשהבין שבזמן הזה הוא מפסיד חצי עונה וכסף באירופה. על ישראל הוא לא שמע יותר מדי. אח שלו (אחד מיני רבים שהוזכרו במשך השיחה) שיחק בארץ כדורסל, אבל האחיות שלו היו צריכות לבוא לראות בעצמן שישראל זה לא מה שרואים ב-CNN. הוא היה צריך לשכנע את החברים בצפון קרוליינה (שם גדל, ושם גם הוצמד לו הכינוי "הקוסם") שלא מגיעים פה לאימון על חמורים או גמלים. היום הוא מרגיש כאן בבית. הוא לא עוקב יותר מדי אחרי החדשות ואנשים כבר לא מתקשרים לבדוק אם הוא בסדר אחרי פיגועים.

קני אומר שהוא יסתדר בכל מקום בעולם בו ישימו אותו, אבל חוזר ומדבר על האנשים החמים שפגש בישראל. הוא יודע שאולי זה בגלל שהוא כוכב כדורסל ושלא לכל השחורים כאן מתייחסים באותה צורה, אבל גם ארצות הברית היא עדיין לא COLOR BLIND, וכמובן ששם קני לא יצא אף פעם עם בחורה לבנה. פה הוא גרוש מבחורה ישראלית אחת ועומד להתחתן עם אחרת. "אתן נראות לבנות, אבל בשבילי אתן ישראליות", הוא מסביר למה כאן כן ושם לא. "זה ממש לא כמו בחורה לבנה בארצות הברית. גם אם ההורים שלה יהיו בסדר עם זה שהיא יוצאת איתי, לסבתא שלה עדיין תהיה בעיה, כמו שסבתא שלי עדיין זוכרת איך 'הם' התנהגו אלינו. גם אתם עברתם דברים. השואה שלכם, הרדיפות, גם אתם הייתם עבדים. וכמו שאצלכם יש אנשים עם מספר על היד, גם אצלנו יש אנשים עם צלקות ממלקות על הגב. זה מחבר אותנו יחד".

קני מדבר ואפילו קורא קצת עברית. אמנם הוא למד את רוב העברית מלימודי קבלה, אבל בגלל שרוב החברים שלו ישראלים הוא מקפיד לדבר "כמו שצריך". בקבוצה של אמריקאים הוא זה שיקלוט את הרכילות עליהם בשולחן שליד ויגיד: "סליחה, מה אמרתם?", בעיקר כדי להסתובב בחזרה לחברים ולהגיד להם: "אתם רואים? בשביל זה צריך לדעת עברית".

שאלתי אם אצלו זה כמו אצלנו, שנורא מתרגשים מכל ישראלי שעובר לידינו בחו"ל (או שמיד מפסיקים לדבר עברית עד שהוא יעבור). קני אמנם הפנה את הראש כשחבורה של אמריקאים עברה לידינו, אבל ביום יום, אם כל האמריקאים נפגשים ויושבים באותם מקומות ביחד, הוא אומר שיעדיף לשבת במקום אחר. הוא יותר בעניין של רומא ורומאים. הוא אוהב אנשים ש"יש להם משהו" כאן בישראל. לחבר אחד שלו יש רשת קיוסקים. יש לו חברים טובים בצפת. דווקא עם השחקנים בקבוצה הוא לא מרגיש צורך להתחבר. הגיבוש נשאר על המגרש.

הוא עדיין אמריקאי ורוצה להישאר כזה. כשהתחתן בארץ התחיל בבקשה לקבלת אזרחות, אבל מאז הוא אפילו לא בדק מה הסטטוס של הבקשה. הוא יודע שזה יקל על אפשרויות המשחק שלו באירופה, אבל הוא גאה להיות שחקן אמריקאי זר. אולי זה מה שעזר לו להחלים מפרשת הדרכון הצ'כי יותר בקלות.

על השאלה על איפה זה "הביתה" בשבילו, הוא חושב קצת ומודה שזה הבית שהוא בנה לפני שלוש שנים בווירג'יניה. בערך כל שנה הוא חושב לחזור לארצות הברית, מבלי להזכיר בעיות בקשר לכניסה לשם או חובות כספיים או את התביעה הפדראלית שיש שטוענים שעדיין עומדת נגדו. "אני הכי מתגעגע לאוכל באמריקה. ארוחת בוקר בדיינר. אפילו ל-APPLEBEE’S (רשת מסעדות גריל הממוקמות לרוב בפאתי ערים)". בשלב הזה במסע שקענו בזיכרונות נעימים על עוף מטוגן ב~KFC. אולי כי אין מה להשוות בין מה שמוכרים אצלנו ברשת למה שיש להם שם. אולי כי יצאנו למסע לא מוכנים (איזה מין מסע זה, בלי אוכל?).

הטיילת לאורך הירקון מקסימה בערב. אנשים צועדים, רצים, מפדלים, מחליקים. ממש קליפורניה בישראל. המנומסים מתעלמים מאיתנו, היותר נועזים מסובבים את הראש לעוד מבט על האיש הגבוה והמקועקע. נהג האוטובוס שהפנה אותנו לחניון הגרירה לחש לי "באיזה קבוצה הוא משחק?". "איך אתה יודע שהוא משחק?", הייתי חייבת להתחכם.

סיפרתי לקני שבתגובות באינטרנט לידיעה שהוא חתם בהפועל, חצי מהמגיבים חשבו שהוא השחקן הכי טוב ששיחק בארץ אי פעם ואיחלו לו הצלחה, וחצי הספידו אותו ואת הקבוצה. "אני משחק כדורסל רק בשביל המשחק", הוא ענה מיד. "אחרי שנה וחצי שלא שיחקתי, אחרי שאחי הגדול נפטר ונפרדתי מאשתי, ואחרי הסיפור עם הדרכון הצ'כי, הייתי חייב להפסיק. ל-14 שנה בלי הפסקה בכדורסל מקצועני יש מחיר, ולי לא היה אכפת משום דבר באותה תקופה. במשך שנה גרתי באילת, לא ראיתי, לא שמעתי ולא התעניינתי בכדורסל. הייתי חי בלילות, כי ביום חם שם מדי. ניגנתי מוזיקה, נפגשתי עם עוד אנשים שהגיעו לאילת כי חיפשו להתרחק. אחרי שנה, זה חזר אלי לבד. פתאום הייתי קולט מקילומטרים ילד הולך עם כדור ומכדרר. התחלתי לחזור לערוצי הטלוויזיה שהראו משחקים. הבנתי שהגיע הזמן". בשיחת טלפון עם אחיו הצעיר, גילה לו האח שהדלת האחורית לאולם הכדורסל בצפת אף פעם לא נעולה. "זה לא סימן? אח שלי לא היה פה שש שנים. מה פתאום שהוא ידע את זה?".

הדלת הפתוחה באולם בצפת הייתה התחנה הראשונה בדרך חזרה אל הכדורסל. "אחרי חצי שעה של זריקות לסל בלי החטאה ידעתי שזהו. אני כאן בחזרה". הוא הסכים לשחק ב"בני השרון" רק בשביל לראות איך הוא מרגיש על המגרש, ואחר כך ברמת גן בלי כסף, הכל כדי להיכנס לכושר בשביל העונה הזאת, בתל אביב. "אני הולך לתת כאן 110%. כי זה מי שאני. וזה מה שהכדורסל בשבילי. אלה שאומרים שאני מבוגר ולא בכושר רק מכניסים אותי למוטיבציה. אין עוד שחקן בארץ ששיחק שש שנים ב-NBA, ובקבוצות הכי טובות באירופה. אפילו אנשים בני 35 ששיחקו ב-NBA כשאני שיחקתי שם הם היום מאמנים. אין עוד מישהו שעשה מה שאני עשיתי. פה אני יכול להמשיך לשחק עד גיל 45 לפחות. אם יש מישהו שאומר ש-35 זה מבוגר, שיבוא וישחק איתי אחד על אחד. אם הוא מנצח, אני פורש מהמשחק".

שאלתי איך זה לראות את החברים שלו ב-NBA כשהוא כאן. "היום לא היו נותנים לי משכורת של 8 מיליון דולר ב-NBA אבל יש שחקנים שכן מקבלים את זה. גם אם הייתי מקבל 2 מיליון הייתי על המגרש אולי עשר דקות, ולא בשביל זה אני משחק. אני משחק בשביל להיות על המגרש ולעשות את מה שאני יודע. ואם זה אומר לגמור את הקריירה שלי באירופה, זה מה שיקרה".

לעובדה ששאר השחקנים בפועל תל אביב קטנים ממנו בעשר שנים בממוצע, קני לא מייחס יותר מדי חשיבות. "אני כמעט לא חושב על זה", הוא יורה, "ואם כן, זה לא בגלל שהם רצים סביבי ועושים שתי הקפות על כל אחת שלי. זה עולה לי דווקא כשאני צריך להזכיר לעצמי שהם לא מסרו את המסירה שהיו צריכים, או לא חסמו את החסימה בגלל שהם צעירים. אני אומר לעצמי - מה הם יודעים בגיל הזה? הניסיון שלי, המקומות בהם שיחקתי, וכן – הגיל, הם בעיני רק יתרון ואת כל אלה אני אביא העונה להפועל".

קני מאוד רגוע היום. הוא בשלב טוב בחיים, כך לפחות הוא אומר. הוא שמח לחזור ולשחק כדורסל בליגה הראשונה ועם אפי בירנבוים. הוא מחכה לעונה, מחכה שהקבוצה תתייצב ויתחילו להתאמן ברצינות עם ההרכב הסופי. בסדר לו עם תל אביב, למרות שהוא מתחיל לחשוב על זה שאולי מספיק עם הרעש (והחניה) והוא מוכן לגור במקום שקט יותר. אחרי שבע שנים סוערות מאז שהגיע לכאן, דברים מתייצבים בשבילו. יש לו חברה ויש לו את ספיר, בת שלושה חודשים. "אני ראיתי ועשיתי כבר הכל. שום דבר כבר לא באמת מרגש אותי. מי שמשחק ב-NBA מגיל 18, בגיל 22 כבר היה בכל מקום, פגש את מי שצריך לפגוש, היה לו מספיק כסף בשביל כל מה שהוא רוצה. בגיל 35, שום דבר כבר לא יפתיע אותי. אבל אני כן מתרגש מלראות את הבת שלי עם סבתא שלה. אנשים, חברים, אלה הדברים שעדיין מרגשים אותי ובשבילם שווה לחיות". קני לא מזכיר במילה את המשפחה שלו שנשארה בארצות הברית.

"אני 'איש של אנשים', אבל יכול להינות באותה מידה מלהיות בחדר מלא, או לבד עם עצמי. אני איש פרטי". הוא אוהב את הפופולריות שבאה עם הסטטוס של כוכב מקומי, אבל מתעייף מזה לפעמים. "אני כבר פחות יוצא. את המקומות שהאמריקאים הולכים אליהם עכשיו אני עזרתי להקים לפני חמש ושבע שנים. אני כבר פחות צריך את הרעש וההמולה והאנשים". היום הוא יוצא יותר לחברים ופחות למועדונים וברים. קני זורם. אין לו בעיה לגור במקום בו הכל סגור בשבת. הוא בסדר עם זה שלכל אחד ברחוב יש משהו להגיד לו, בין אם זה "תודה שאתה איתנו, מאמינים בך" או - "אנחנו מכבי ואנחנו הולכים לקרוע לך את הצורה".

כדי לפתור סופית את שאלת הבית (כדי לדעת מה תהיה המשאלה של קני כשנגיע לסוף המסע, או לאן הוא היה הכי רוצה לנסוע כשיקבל את האוטו בחזרה) ניסיתי את מבחן ה"באיזו שפה אתה חולם?" ומסתבר שהוא כבר לא חולם כמה שנים. "ככה זה כשעושים הכל ורואים הכל", הוא דוחה על הסף את התיאוריה על ההדחקה שניסיתי למכור.

בערך בשלב הזה הגענו למחוז חפצנו. טוב, גם לדורותי ולחבורתה חיכתה אכזבה מרה כשהגיעו סוף סוף לארץ עוץ וגילו שאין באמת קוסם, ואת כל הקשקוש על גילוי עצמי ו"התשובה נמצאת בתוככם". אולי גם אנחנו היינו צריכים לצפות את המפגש עם פקידת העירייה המקסימה עם אוצר המילים של מילה אחת – "דולפינריום". מי ידע שבארלוזורוב מתחיל אזור גרירה חדש? הצלחת המסע היא עניין של תפישה, והיה כבר מאוחר, וכמי שיודעת בדיוק איפה הבית שלה העדפתי להקיש בעקבים פעמיים, לעלות על הטוסטוס (למי אכפת מחניה?), ולנסוע לדירתי. קני כבר יביא את האוטו לבד לפני האימון של מחר.