להיות גל פרידמן

אני לובש גופיה לבנה עם ספרה כחולה על הגב, אי שם בארץ אירופית שאינה מאירת פנים כלפינו במיוחד. מסביבי 7000 אוהדים עוינים, גם השופטים לא משהו ומדובר במשחק הגמר של אליפות אירופה לאומות בכדורסל. 7 שניות לסיום המשחק, אנחנו במינוס 2 ולמיליון וחצי צופים בארץ כבר לא נשארו ציפורניים לכסוס.

מנסים ללכת על שוויון, קוז'יקרו, או גרין, או לא באמת משנה מי, חוטפים מכות על ימין ועל שמאל - כרגיל ללא תגובה מהשופטים ולא יכולים להתפנות מתחת לסל. הכדור הולך אליי וזה כבר שלוש שניות לסוף. שני כידרורים ואני כבר באזור השלוש, מצליח/לא מצליח להשתחרר מהשמירה, שתי שניות - עם אותה חצי יד על הפנים אני עולה לג'אמפ האחרון בהחלט. שנייה לסיום המשחק הכדור כבר ייזרק - אבל עכשיו הוא עדיין בידיי - וקיימים רק אנחנו: אני , הכדור, הסל, יד ארעית שמנסה להפריע...והשקט.

כאן נגמרת תמיד הפנטזיה ואני חוזר להיות סטודנט מרוט בטכניון, שכנראה קריירת הכדורסל העיקרית שלו כבר מאחוריו. כאן - ולא ברגע שהכדור כן או לא נכנס לטבעת, כן או לא נחסם, כן או לא שרקו פאול תוקף ועוד מיליארד כן או לא אחרים. זה הרגע האמיתי - אני ניצב מול המטרה הברורה שבשבילה - ובשבילה בלבד עבדתי כ"כ קשה כ"כ הרבה זמן- ועכשיו זה כמעט לגמרי בידי בלבד.

כמה מאיתנו זוכים לרגע טהור כל כך אל מול המטרה שלנו?
כמה מאיתנו בכלל זוכים לנסח לעצמם מטרת חיים כ"כ ברורה וחד משמעית? היום כולנו גל פרידמן. בהרבה יותר ממובן אחד