לרכב על הגל (של גל)

ברגע שאריק זאבי שלח הביתה את הג'ודוקא ההולנדי ואן דר גסט ואת עצמו לדוכן המדליות, עלתה בי שוב התחושה האמביוולנטית הזאת. מצד אחד הגאווה על ההישג העצום של זאבי (לשמור על פוקוס באותו יום שאתה מפספס סיכוי למדלית זהב זה לא קל).

ומצד שני - ההתנפלות התקשורתית ממשרד ראש הממשלה. מעניין כיצד הישגים של ספורטאים שולחים מיד את ראש הממשלה לטלפון ואת שרת ה(אין)חינוך ה(תת)תרבות והספורט(???) בטיסה ישירה ליוון. מובטלים? נכים? דיונים על שכר מורים? קיצור שבוע הלימודים? פנסיות? קצבאות ביטוח לאומי? כל אלה יכולים לחכות.

עכשיו אנחנו חוגגים. חוגגים על הגב של אלה שבאמת עובדים. אלה שבאמת משקיעים את עצמם למען מטרה שהם הציבו לעצמם. אלה שבאמת מביאים תוצאות.

והנה גל פרידמן הביא זהב. זהב אמיתי. לא מזויף כמו ששר האוצר מנסה למכור לנו. ואז ראינו את השרה הגרופית וחובבת הספורט שלנו. כמו הישראלי המצוי שגורם לנו להתכווץ בכסא כשהוא מחייך מאחורי הגב של נוסבאום בשעת פיגוע, גם לימור שלנו רצה לכל פריים פנוי שהיה בנמצא. וכשלא היתה בפריים דאגה לחבק ולנשק ולוודא שהכל מצולם ומתועד. היא שרת הספורט. אל תשכחו. בזכותה המתקנים המדהימים שיש לנו (מלפני 2000 שנה), בזכותה הילדים שלנו כאלה ספורטאים (אלופים בבליסת בורגרים).

מדהים כמה קטנים הם הפוליטיקאים האלה. טונות של פרסום וכסף - וזה לא מספיק להם. הם צריכים להזכיר לנו כל הזמן מי הם. רודפים אחרי הקיום התקשורתי שלהם. מדהים כמה הם מתכחשים לכל הרע כאילו אינו קיים ומחפשים עוד איזה הצלחה נקודתית שלא מאפיינת את הכלל כדי לתפוס תמונה. גל פרידמן ואריק זאבי (ושאר המדליסטים הצברים שלנו) הם עילוי נקודתי. כשרונות שעבדו קשה בלי תנאים, השתוו לפח השמן הקטן ועשו נס. אברבוך, קולגנוב ושאר העולים שמייצגים אותנו (בכבוד אני חייב לציין) לא רכשו את היסודות כאן. וגם הם מתמודדים עם לא מעט קשיים. אבל ללימור ואריק זה לא אכפת.

האמת, מעניין אותי לאיזה סעיף הוצאות נכנס כרטיס הטיסה של לימור לאתונה: קשר עם הבוחר (בטח היו שם חבר מרכז או שניים), השתלמות (תראו כמה לימור יודעת על שייט פתאום), שליחות מדינית (שרו שם ת'תקווה לא?), או ייצוג ממשלתי (שבעברית מדוברת נקרא 'קומבינה')?