אלכס אברבוך ניסה להתמקד ברף שהונח בגובה 5.75 מ'. משום מה הוא נראה לו בגובה 6.50 מ'. זו הסיבה שהוא פתח במיאוץ לעבר הנעיץ בו היה אמור לנעוץ את המוט, אבל ויתר וניתר רק על המזרן. כך נגוזה התקווה הישראלית למדליה אולימפית באתלטיקה. אמנם הגולש גל פרידמן כבר זיכה את ישראל בזהב היסטורי, אבל באתלטיקה זה שונה. 70 אלף צופים, שידור ישיר ל-202 מדינות בעולם - ולפני הכל אתלטיקה היא מלכת הספורט, על אף שברמתה הכללית בישראל, היא אינה אפילו המשרתת.
אבל אלכס הוכרע ממשא הציפיות, מארבע שנות הכנה מאומצת שהתמקדו ברגע מעורפל אחד. תוצאת השנה שלו, שהיא השלישית בטיבה בעולם ל-5.85 מ' היתה מספיקה כאן למדליית ארד. שיאו האישי (5.93 מ') היה מספיק לכסף.
אך הוא לא התקרב לתוצאות האלה וכשל במבחן המשמעותי ביותר שלו, בדיוק כמו בסידני 2000. הוא רוצה להתחרות בבייג'ין 2008, אבל אז יהיה בן 34, וזה עלול להיות מאוחר מדי. הוא עייף מקפיצה במוט, ושוקל לחזור לקרב-רב באולמות. אבל הוא בעיקר מחפש כיוון עתידי, רוצה להשתקע בארץ ולמצוא פרנסה הולמת. על אף שכשל, הוא אחד הספורטאים הישראלים המובילים בכל הזמנים, עם מדליות באליפויות עולם ואירופה ואחד מקופצי המוט המוכשרים בעולם. מדליה כאן היתה הופכת את כל ההגדרות האלה למציאות בשטח - בלעדיה נותרו לו רק מלים.
דייוויד סטרן בשוק
במקביל להתפכחות מהחלום על זהב אולימפי באתלטיקה, הוכרה אמש נבחרת החלום של ארה"ב בכדורסל מודל 2004, כמודל תואם ל-2002 שהוגדרה כסיוט. אז, באינדאנפוליס, הפסידה ארה"ב את התואר העולמי. שלשום באתונה הלך גם התואר האולימפי. הנבחרת שהגיעה לכאן במאזן 2-109 בכל הזמנים, עם הפסד ראשון לבריה"מ בגמר של מינכן 72' והפסד שני בחצי גמר סיאול 88', שלחה לכאן אוסף אקלקטי של שחקנים, שהפסידו שלוש פעמים. בחצי הגמר מול ארגנטינה, איבדו האמריקאים את דרכם מול 14,500 צופים שלא הפסיקו לבוז להם. ההשפלה לא דיכאה את נציב ה-NBA, דייוויד סטרן. כמו כל מנהיג אמריקאי בזמנו, הוא הודיע שהוא מגבה את הבחורים שלו, שמבחינתם עשו את המירב.
את הידיעות שנפוצו כאן לפיהן כוכבי הליגה לא רצו להגיע ואלו שהגיעו הצטערו על התנדבותם למשימה הלאומית, דחה סטרן על הסף: "הם אמריקאים טובים, ששמחים לייצג את ארצם". אולי הם אמריקאים טובים, אבל כדורסל הם לא שיחקו כאן. שוב הם לא ניצלו יתרון בריבאונד, דייקו רק ב-3 סלים מ-11 ניסיונות ל-3 נקודות, והפגינו הגנה שערורייתית שאיפשרה לארגנטינאים לדייק ב-11 סלי 3 נקודות. דיטר באומן, מזכ"ל פיב"א (התאחדות הכדורסל הבינלאומית) הזדרז לומר שההבדלים בין ארה"ב לשאר העולם הצטצמו, אך הוא טועה. יש בארה"ב לפחות 50-40 שחקנים, שכל סגל שהיה כולל 12 מהם, היה משיג כאן מדליית זהב בקלילות מדהימה. ההבדל הוא הכימיה בין השחקנים. זה לא מרכיב שמייצרים בחודש הכנה, לבטח לא כאשר המנהיג של האוסף המקרי שהיה כאן הוא אלן אייברסון, כדורסלן מוכשר אך דמות שנויה במחלוקת. ארה"ב תתאושש, בבייג'ין 2008 זה כבר יהיה סיפור שונה. דייוויד סטרן לא יאפשר מצב בו יעליב העולם את הקונצרן המצליח שלו פעמיים ברציפות. כי בארה"ב מפיקים לקחים, ולא שולחים צוות מפסיד פעמיים לאותה משימה.
לנו אין ברירה, כי זה מה שיש, לטוב ולרע. והאמת שזה לא ההבדל היחיד בין ארץ ההבטחות, לארץ המובטחת.