"אלכס, אלכס, אלכס. די, לא יכול יותר"

אלכס אברבוך מאס בקפיצה במוט. אולי הוא מאס בעצמו אחרי ששוב איכזב באולימפיאדה. אבל הסבירות הכי גבוהה היא שהוא מאס בנו, הישראלים, שמציבים בפניו רף ציפיות שלעת עתה הוא לא מסוגל לעמוד בו. הוא מצטיין רק כאשר אין ציפיות, כמו באליפויות העולם באדמונטון 2001 (מקום שני עם 5.85 מ') וסביליה ב-1999 (מקום שלישי עם 5.80 מ'), או באוניברסיאדה ב-2001 בה סיים במקום הראשון. על הדרך הוא גם היה אלוף אירופה במינכן 2002. אבל באולימפיאדה - המקום היחיד שמבדיל בין אלופים לבין אלו שחשבו שהם אלופים, או חשבו עליהם שיש להם את זה - לאלכס אין את זה.

תחרות הקפיצה במוט באתונה 2004 היתה בשבילו שיחזור של סידני 2000. במוקדמות הוא היה תותח בשלוש קפיצות (5.65 ,5.50 ו-5.70 מ') אותן עבר בניסיון הראשון, בגמר הוא נגמר אחרי הגובה הראשון שהחליט לפתוח בו את התחרות. הוא סיים שמיני עם 5.65 מ', אחרי שפסל שלוש פעמים ב-5.75 מ'. מעט בשביל קופץ, ששיאו האישי הוא 5.93 מ' וב-27 ביוני קבע את התוצאה השלישית בטיבה השנה, 5.85 מ', בתחרות בפינלנד. כמעט אף אחד לא ידע שהוא היה שם, אז כנראה לא היה לחץ.

לפני התחרות התראיין בערוץ יורוספורט הקופץ הגרמני, טים לובינגר. לובינגר דיבר על אברבוך כאחד מיריביו העיקריים, וציין גם את טימותי מק וטובי סטיוונסון. אבל אלכס, שגם באליפות העולם בפאריס 2003 כשל שלוש פעמים בגובה 5.65, לא הצליח להתרכז. את הקפיצה השלישית הוא אפילו לא ביצע.

"קשה, קשה. אתם חושבים זה קל, אומרים אלכס תביא לנו מדליה, אבל זה קשה. אני אומר תודה רבה לגל ואריק שהצליחו. למה לא הצלחתי לעבור 5.75 מ'? אולי זה בראש ואולי ברגליים, אולי בשניהם. אנחנו אנשים ולא מכונה וכנראה הכושר שלי לא מספיק טוב. אבל אני הייתי בגמר אולימפי וצריך לכבד את זה", הוא ניסה להסביר בסיום.

אלכס אברבוך יהיה בן 30 באוקטובר. רק שני קופצים בין ה-16 שהשתתפו בגמר הם בני 32: מק ולובינגר. זה לא מונע מאלכס להתחיל לחלום על בייג'ין, שאליה יגיע (אם יגיע) בגיל 34.

"אני רוצה לעשות את המינימום לבייג'ין ולסיים שם את הקריירה. אם אני אעשה את הקריטריון, אני סוף סוף אהנה מאולימפיאדה, כי עד עכשיו השתתפתי בשתיים ולא ראיתי כלום. את טקס הפתיחה ראיתי רק בטלוויזיה, בבייג'ין אני רוצה לצעוד בטקס".

עד בייג'ין הוא מתכוון לחפש את עצמו. הוא מתכוון ללמוד עברית באופן רציני באולפן ולהשתלב בעסקים. קופץ המוט, שהגיע למקצוע אחרי שנפצע בקרב 10, חש מיאוס מסויים מהמקצוע שלו ומחפש דרכים ספורטיוויות להירגע. אחת מהן היא קרב 7, המתכונת של קרב רב באולמות לגברים. "אני לא יודע למה לצפות מזה. אני כל כך מאוכזב ממה שעשיתי כאן. ארבע שנים עבדתי כל יום לקראת אתונה. אם אני אלך לקרב 7 אולי זה יוריד ממני את הלחץ ולא תקפצו עלי מיד אחרי התחרות ותגידו 'אלכס, מה קרה לך, אלכס למה לא עושה מדליה?' אלכס, אלכס, אלכס. די לא יכול יותר".

פתאום הוא נזכר שמילגת קרן ההישג מסתיימת בדצמבר וגם החוזה עם חברת הבנייה שתומכת בו בשנים האחרונות, וזה מדאיג אותו, מאוד. "מה יהיה אתי? ממה אני אחיה? למה המדינה לא מסמנת את הספורטאים המצטיינים שלה ומממנת אותם?". דווקא כן מממנת אלכס, אבל צריך הישגים כדי שהמימון יימשך. "אני רוצה שידאגו לי. אני רוצה שידאגו למאמן שלי קוגן, שיהיה לו מעמד שיידע מה קורה אתו. הוא מסתובב אתי בעולם ובאימונים ומחר אין לו עבודה, זה לא טוב".

אלכס צודק, זה ממש לא טוב. אבל הוא עוסק במקצוע תחרותי. כשמצליחים הכל טוב, כשלא - אלה החיים. הנה טימותי מק בן ה-32, שקבע את שיאו האישי, 5.90 מ', באותו יום שאלכס קבע את תוצאת העונה שלו, ניצח כאן עם שיא אישי ואולימפי - 5.95 מ' - בניסיון השלישי בגובה הזה. הוא ידע שהוא חייב לעבור את הגובה, כי פסל פעם אחת ב-5.65 מ' והשני בדירוג טובי סטיוונסון פסל לראשונה ב-5.85 מ' ושניהם עברו 5.90 מ' בניסיון הראשון. סטיוונסון, שעשה את תוצאת השנה (6.00 מ', ב-8 במאי), לא הצליח. אז הוא, כמו אלכס, ידאג לפרנסה. מק יכול להפסיק לדאוג. בתקופה הקרובה הוא מסודר.

אלכס לא ראה את הקפיצות האלה. הוא ירד לחדר ההלבשה עייף, עצוב, מותש מנטאלית, בידיעה שהעתיד לא מחייך אליו. עד בייג'ין יש המון זמן, וגם אם יגיע לשם אף אחד לא מבטיח לו כלום. שוב הוא יכול להיות מצוין במוקדמות, ובגמר לא לעבור 5.65 מ'. עניין של דה-ז'וו.