מגיל צעיר הוא קורע את עצמו. עובד כמו חמור. בזמן שהחברים הולכים למשחק כדורגל או כדורסל, הוא יורד למים וגומע קילומטר אחר קילומטר. פעם בכמה זמן הוא זוכה לכתבה בעיתון, לפעמים כתבה בערוץ טויזיוני. אם יש סכסוך או בלגאן בענף, רצים אליו ישר כתבי הרכילות הספורטיבים ומבקשים תגובה. פעם אפילו רצו בערוץ הספורט לארח אותו לתוכנית 'אחד על אחד', אבל הוא סירב. המאמן שלו אסר עליו. והנה, הוא קובע הישג שיא עבורו והישג נאה גם בקנה מידה בינלאומי, וגם זה לא מושך הרבה תשומת לב, כי זהו יומו של מישהו אחר.
ביום היסטורי שכזה, התקשורת חוגגת זכיה בענף שאף אחד כמעט לא מבין בו את החוקים כאילו חתמנו על הסכם שלום. בוקר שלם על יאכטה מבלי להבין שום דבר, ובסופו כולם רצים לחבק, דוחפים בשביל לגעת ואולי אפילו להחליק כיפים.
הוא לא היה שם. ביום שישי יש לו גמר בשעה פחות אטרקטיבית מ-13 בצהריים. ביום שישי הוא שוב יקום בחמש בבוקר וייצא לנקודה המרוחקת ביותר ממרכז אתונה. במקרה הטוב הוא יסיים בחמישייה הראשונה, במקרה הרע יסיים אחרון בגמר. ביום שלישי הבא הוא כבר יישב בחזרה בלב המים העכורים של הירקון ויחתור אלפי קילומטרים בצל האיילון.
הקיאקיסט רועי ילין בחר את היום הגרוע ביותר לעשות את תוצאת השיא בקריירה שלו, אבל אני מניח שזה לא ממש איכפת לו. כולם מסתלבטים פה על זה ששמחה ממקום בגמר זו הבינוניות הישראלית במיטבה. הלו, דברו איתנו במדליות.
אבל רועי הוא הספורטאי הישראלי, מאלה שנולדו פה, שעובד הכי חזק. יש לו מנטליות של רוסי, כושר של אתיופי ומוסר עבודה של יפני ממפעל למכוניות. חייו אפורים כמו השמיים של לונדון במחזורי חג המולד, אבל הוא מאושר מכל רגע. קורא דוסטוייבסקי והולך לישון עם פרק של כן אדוני ראש הממשלה בקלטות וידאו. כשהוא עצבני מארוחות חג, הוא יורד לחתור בלילה בירקון. לשרוף את הקניידעלך.
היום זה היה היום שלו וסיפרו לי שגם השדרן ביורוספורט פירגן בטירוף. "אני לא אתן לאף צורר מסביבי לעקוף אותי", הוא אומר תמיד ומתכוון ליריבים שלו. רק לעתים רחוקות רואים אצלו פרצי שמחה, כמו שראינו ממנו היום, כשדפק על הקייאק אחרי הפיניש המדהים שלו שנתן לו מקום בגמר ה-1000 מטר ליחיד. דפק ורץ להתחבק עם המאמן שלו, שכל פעם לפני תחרות נותן לו כאפה כדי לוודא שהוא ער.
ביום שישי הוא ינסה להתקדם עוד שלב בקריירה. הוא רק בן 22 וכבר עם אולימפיאדה שניה. אז נכון שזה לא סקסי כל כך לקום בשמונה בבוקר ולעודד קייאקיסט שיגיע אולי למקום החמישי, אבל אם באמת אכפת לכם מספורט אולימפי ישראלי, אתם תהיו שם. לפני יומיים נפרדנו מספורטאי גדול בשם ג'וצה, שעד שגילינו אותו כבר אמר שלום. הפעם יש לכם הזדמנות לצפות בספורטאי ישראלי גדול בהתהוות. אתם חייבים את זה לעצמכם.
תפוס את הגל
הוא לא סובל אותם. פוליטיקאים, עסקנים, חברי וועד האולימפי. הוא רוצה כבר לחזור הביתה אל האופניים, אבל לא לפני שיצעד בטקס הסיום עם מדליית הזהב. גל פרידמן נתן היום פיניש ענק למירוץ קצת פסיכי, שמי שראה בבית בטח הבין יותר מאתנו על הסירה. גל פרידמן חייב עכשיו שקט. אם לא, הוא ישתגע. פרדימן הוא לא זאבי או ניקוס היווני, שיגיד את הדברים הנכונים בזמן הנכון. את חוסר היכולת לצאת מגדרו מפרשים אצל גל כשחצנות. זאת טעות שנובעת מהיכרות שטחית עם הבנאדם. הוא פשוט מלא בביטחון עצמי. הוא מבטיח זהב שנתיים, עכשיו שכולם יבלבלו את המוח ויכתבו בעיתון "אמרנו לכם שהברזילאי ישתנק".
אבל אם יש דבר אחד שמאפיין את פרידמן יותר מהכל זה הזיכרון הארוך. על בדואי אומרים שאם הוא נוקם אחרי 20 זה אומר שהוא הזדרז. אצל פרידמן זה אותו דבר. כבר הרבה זמן הוא סוחב מטענים על התמיכה שקיבל מהממסד בארץ וביום שני הוועד האולימפי בישראל לא רואה יותר את גל פרידמן. מזאבי הוא גם הספיק להיפרד, את אלכס אברבוך הוא כבר מזמן לא רואה. מה זה לא רואה, גם הערב, כשאברבוך, הספורטאי הבכיר שלנו באתונה, נתן הצגה במוקדמות הקפיצה במוט והתקבל בכבוד בזירת הגלדיאטורים האמיתית של המשחקים האולימפיים, הוא לא מצא כמעט אף פרצוף ישראלי מוכר בסביבה. אבל אל דאגה, אם תהיה מדליה ביום שישי הם יהיו שם בהמוניהם, עם הלבנתים והתירושים.
במציאות החדשה של הספורט האולימפי בישראל, בה מדליה היא כבר באמת לא מילה גסה, אפילו כזאת מזהב, היחידים שמגיעים לאנשהו הם אלה שמצליחים להסתדר כלכלית בכוחות עצמם, בזכות ההצלחה שלהם. כי מי שנשאר תלוי בחסדיה של מערכת הספורט בארץ יכול מקסימום להשתתף.
האמצעים מוסדות הוועד האולימפיים, שמושכים את השמיכה מצד לצד ולא מצליחים לכסות את המיטה, אבל בזה
גל פרידמן עשה היום היסטוריה לספורט הישראלי. גל פרידמן המריא היום הרבה מעל הקיום הדביק של הספורטאי האולימפי הממוצע בישראל. עכשיו הוא חייב לנצל זאת כדי לעזור לאחיו הספורטאים הפחות מפורסמים, שאוכלים הרבה חרא ביום יום, במדינה שמחבקת בכזאת אהבה ורכושנות כל הישג של אחד מהם. לגל פרידמן יש עכשיו את הכח, השאלה אם יש לו את הרצון. זה נחמד לעשות הרבה כסף ולהסתדר בחיים, אבל יש הרבה ילדים, חלקם בטח מוכשרים, שאחרי שראו אותו מביא מדליה, רוצים לעלות על גלשן אבל אין מספיק כסף להשקיע בהם. רגע אחרי שלימור לבנת תפסיק לנענע על שולחנות בטברנה, היא מוזמנת לשיחת ניעור נוספת אצל מר גור שטיינברג. הוא לא יסתפק בג'וב שהיא סידרה לו במוטורולה. אם לגל פרידמן באמת אכפת מהספורט האולימפי בישראל ולא רק מגל פרידמן, הוא חייב להיות שם כדי לגבות את המאמן שלו.