תודה לך, גל

העשרים וחמישה באוגוסט אלפיים בארבע. זה היום שבו הספורט הישראלי הודיע: הנני כאן. גל פרידמן, בחור מכרכור, תושב שדות-ים, עשה את זה בשביל כולנו. פרידמן יישב מעכשיו על גג האולימפוס הישראלי. לתמיד. לנצח. לעד. כל המילים הגדולות האלה.

מיד אחרי הזכייה בזהב, התעניין אחד השדרים של מחלקת הספורט בשאלה האם גל יכול לזכות בזהב בבייג'ין 2008. זו היתה התנייה. הוא לא הצליח לעכל את העובדה שהזהב כבר בידינו. זהב? לישראל? באולימפיאדה? עד מתי אפשר להרוס כל מיתוס, כל תפיסת מציאות, לשחוט פרות קדושות. זהב לישראל? נו באמת.

פרידמן לא היה בין תריסר הספורטאים שהוזמנו להדליק משואות ביום העצמאות. כולה גולש, כולה מדליית ארד אולימפית, קטן קטן ליד אלי אוחנה. כעת פרידמן הוא מועמד הכרחי לפרס ישראל.

זה לא רק רגע גדול לפרידמן, זה רגע גדול למשלחת האולימפית הישראלית. זו המשלחת שחלקים נרחבים מהתקשורת והציבור מיהרו לבוז לה, להריע לכשלונותיה, לשמוח לאידה. הבוקר, ככה בקטנה, עלה רועי ילין לגמר הקיאקים. פעם, לא מזמן, אירוע כזה היה חגיגה. היום, מי זוכר את זה בכלל. זהב (זהב!) וארד זה ההישג הגדול ביותר אי פעם, עוד לפני שאברבוך הוציא את המוט מהקופסא.

גם העתיד האולימפי נראה ורוד יותר: בענפי השייט ובג'ודו יש כבר היום דור עתיד של ספורטאים שאפשר לצפות מהם לגדולות. אליהם יצטרפו עכשיו אלפי ילדים עם חלומות אולימפיים. זו ההזדמנות של ראשי הספורט (ושרת הספורט) להשיג את התקציבים כדי לקדם את ההתמחויות הישראליות. בתחומים האלה, כמות הידע המקצועי, הניסיון המצטבר והביטחון העצמי שנצברו כאן היא בלתי-סבירה, לחיוב, במונחים ישראליים. פשוט מעצמה.

תודה לך גל פרידמן על התרומה לספורט הישראלי, ולישראלים בכלל. אין כמוך.