כשמהדורת חדשות של ESPN נפתחת באמצע אוגוסט בידיעת כדורסל במקום דיווח על משחקי קדם העונה בפוטבול או מחזור נוסף של בייסבול ברור שמשהו מאוד חריג קרה, כמעט אסון ספורטיבי. אלא שהפסד של נבחרת הכדורסל של ארה"ב כבר לא עומד תחת ההגדרה "חריג" ונצחונות פאתטיים על יוון ואוסטרליה לא ממש משפרים את התחושה הכללית הברורה כבר קרוב לעשר שנים: הליגה הטובה בעולם מנהלת קרב הישרדות של ספורט שלם ולא בהצלחה גדולה.
נקודת המבט האמריקאית לכדורסל כמוה כהתייחסות לתכשיט סנטימנטלי שעובר במשפחה דורות: הוא קבור במגירה, אף אחד לא מתייחס אליו, עבר זמנו והוא גם מכוער, אבל אוי ואבוי אם יילך לאיבוד. הרבה זמן טוענים בארה"ב על בעלות לספורט שהומצא בכלל בקנדה ובמשך 70 שנה לא היתה שום סיבה לא להאמין להם. מאז ומתמיד ראה העולם בשחקני ה-NBA יישות אחרת, כמעט אלוהית, לעומת שחקן הכדורסל הממוצע. לאורך ההיסטוריה הפסידה נבחרת ארה"ב פעמיים בלבד במשחקים האולימפיים, בשוד הגדול במינכן ב-72ובסיאול ב-88 ובפעמיים הללו לא היו אלה שחקני NBA על המגרש. בברצלונה הם החליטו לסגור חשבון ולהראות מי בעלי הבית ועשו את זה עם הכלים הכי קטלניים שברשותם בירד, ג'ורדן, מג'יק ובארקלי.
אוסקר שמידט הברזילאי, אחד משחקני הכדורסל המובילים מחוץ לארה"ב בשנות ה-80 וה-90 אמר לאחר משחק מול הדרים טים בברצלונה: "כשהם עלו למגרש רציתי לעודד אותם בעצמי". אף אחד לא באמת חשב שאפשר לנצח את האמריקאים, כולם חלמו על הופעה מכובדת. תריסר שנים אחר כך מסתובב כדורסלן שזכה בשני תארי MVP לא כל כך מזמן ומתקשה מול פורוורדים אוסטרלים ופורטו ריקנים וטים דאנקן הוא דווקא אחד השחקנים היותר אהודים ומוערכים.
כמו לכל כוס המונחת על שולחנו של הפסיכולוג בגרוש גם לזו יש חצי מלא וחצי ריק. תומכי הגלובליזציה יטענו שמאז ברצלונה התקדם הכדורסל העולמי והיום אין קבוצת NBA שמכבדת את עצמה ולא מכניסה לסגל לפחות אחד מתוצרת חוץ. קרלוס ארויו הוא במקרה הדוגמא הטובה ביותר, כי יחד איתו משחקים ביוטה מהמט אוקור (טורקיה), גורדן גיריצ'ק (קרואטיה), אנדריי קירילנקו (רוסיה) וראול לופז (ספרד). רוסי, פורטו-ריקני וספרדי משחקים כדורסל, ב-92 זו נשמעה כמו פתיחה לבדיחה לא רעה והיום זו תמונה מציאותית. לפי האנלוגיה הזו אם שליש מהסגל של הג'אז או המאבריקס הוא בין-לאומי הכדורסל בהחלט התקדם שם בחוץ ומה לנו כי נלין?
דמיינו את בארקלי יורד מנוצח
המחצית הריקה מגלה גם היא התקדמות אבל ברוורס. האירופאים והדרום אמריקאים הגיעו לליגה לא מכיון שהם כל כך טובים אלא כי המקומיים הפכו למפונקים. החלום של ילד אמריקאי היום הוא להקפיץ כדור ולהגיע ישר מהתיכון ל-NBA, למזומנים ולבנטלי שחונה באחוזה המפוארת. תחנת הביניים של המכללות מתרוקנת מאנשים ויחד עימה מדלדלים היסודות, ההגנה, האהבה למשחק נטו והרצון לנצח בכל מחיר. וכמובן עולה השאלה על בחירת השחקנים והאם עדיף לקחת פרימדונה נוצצת כמו לאמאר אודום על שחקן רעב כמו בראיין קרדינל או בוב סורה שיש לו פחות כדורסל, פחות וירטואוזיות אבל הרבה יותר מוטיבציה לייצג את נבחרתו בכבוד, ויד רכה נגד האיזורית הקשוחה של היריב.
תדמיינו לרגע את בארקלי יורד מהמגרש אחרי הפסד לאנגולה. בירד, מג'יק וג'ורדן מנסים לתרץ את הכישלון וסטוקטון מביע שאט נפש מהמפלה ואה כן תנסו לדמיין את זה רק אחרי שכבר ציירתם את התמונה של בארקלי צוחק על תעלת פנמה ושל מג'יק מתהדר בשחצנות מופגנת בדגל האמריקאי על דוכן המדליות.
ריצ'רד ג'פרסו, דווקא ניסה להסביר מה קרה ונראה אנמי מול המיקרופון ממש כמו במגרש. ואולי כאן טמונה התשובה לדעיכתו של ענף שבעבר ריכז את מלוא העניין ותשומת הלב וירד ירידה חדה בסולם ההעדפות של הספורט בארה"ב. ג'פרסון, דויין וייד, קרלוס בוזר ואפילו לברון ג'יימס הם לא מג'יק, סטוקטון ובארקלי- לא באישיות, לא ביכולת ויותר מכך לא בנשמה. את השאקילים, הקובים והריפ המילטונים שאמרו "לא" מבזה להזמנה כבר באמת שאין טעם להזכיר.
אין הנאה גדולה יותר מלראות את מנצ'סטר יונייטד או ריאל מדריד חוטפות בראש מקבוצות כמו ולנסיה או בולטון, לצפות ביאנקיז מקבלים בראש מפלורידה ובלייקרס מתפרקים בדטרויט. כל עוד אינך אוהד אימפריה אתה מקווה שהיא תיפול אבל חבל שמפת הכדורסל העולמית השתנתה. בתחילת הטורניר באתונה גיליתי להפתעתי שאני רוצה שהאמריקאים ינצחו, יביסו, ירמסו, כי זו המשמעות של שחקני NBA שהכרתי במשך יותר מעשרים שנה. אחרי שלוש דקות מול פורטו ריקו, הבנתי שאין סיכוי.
ארה"ב קיבלה סטירה מצלצלת באליפות העולם באינדיאנפוליס לפני שנתיים, וחטפה אגרוף כואב מארויו, וגם משאראס בשבת. עכשיו מתרכזים שם בניסיון לקטוף את מדליית הזהב שספק אם תשכיח את הבושה שספגה נבחרת חלום-הבלהות, אבל לפחות תחזיר נכס אחד חשוב שטים יו.אס.איי מחפשת כבר קרוב לשנתיים: הם הטים טו ביט, והם צריכים שיידעו את זה, וכרגע לפחות לא נראה שמישהו באמת יודע את זה.