שסטריק יממן את החוג שלו

הקלע גיא סטריק הצהיר שלשום בביטחון, שהוא הולך על בייג'ין 2008. כן, שוב נרשמה אכזבה מהדהדת לא פחות מרעש ה'פוף-פוף' במטווח, אבל את סטריק לא מעניינות הציפיות ממנו. לשיטתו הוא בסדר וזה מה שקובע. מאמנו, יאיר דווידוביץ', הצהיר לפני תחרות ירי ברובה לטווח 50 מטר במצב שכיבה, שהמטרה היא מדליה. מנהל היחידה לספורט הישגי, גילי לוסטיג, הכריז שמקומות 8-1 זה בטוח, 3-1 בהישג יד. סטריק סיים במקומות 21-16, אמר שזה לא כישלון ואין לו שום בעיה להיות בגיל 43 בבייג'ין.

ליו"ר הוועד האולימפי, צבי ורשביאק, יש דווקא הרבה בעיות עם השאיפות של סטריק. הוא בכלל היה רוצה לקבוע 11 ענפי ספורט, שבהם יתמודדו הספורטאים על מקום בסגל האולימפי ולא 27 ענפים. "אבל יש פוליטיקה", אומר צביקה בכנות, ואיגוד הקליעה לוחצים. "הם אומרים שהם טובים, אז מה אתם רוצים שאני אגיד להם, שהם לא טובים"? כן, מדוע לא, מה אתה מתבייש? "לא, אבל יש להם את המעמד שלהם, וחוץ מזה הם יעתרו לבג"ץ - באיזו זכות אנחנו בכלל מבטלים אותם".

אפשר לעקוף את המלחמה המשפטית באמצעות תיקצוב ולהגדיר מקצועות נחשלים, כמו סיוף וקליעה, כחוגים. אם סטריק רוצה להמשיך ולהתבזות באולימפיאדות, שיממן את האימונים, התחמושת והטיולים המפנקים לחו"ל שלא תורמים לציבור, במקום שיושקע בו כסף ציבורי. בכסף שייחסך אפשר להשקיע במקצועות הקרב, במקצועות הים (אפילו לפתח דגם נוסף לצד ה-470), אולי לבנות כדורעף חופים, שלבטח יעניין יותר מאשר עוד תירוץ שחוק של סטריק. "עלה לי הדופק, רעדה לי היד", את זה שמענו ממנו כבר שלוש אולימפיאדות ונשמע כנראה גם ברביעית. ורשביאק הבטיח לשקול. שינוי צפוי ב-2052, בציון 100 שנות ביזיון לקליעה הישראלית בתנועה האולימפית.

הופעת הטניסאים, יוני ארליך ואנדי רם, לא הוגדרה כאן כאכזבה (עמדו בציפיות של 8-1). אבל כאשר צופים במשחק על מדליה בו מנצח הצמד הקרואטי מאריו אנצ'יץ' ואיוואן ליוביצ'יץ' את אחד הצמדים הטובים בעולם, ליאנדר פאייס ומאהש בופאטי, 14-16 ,6-4 ,(5-7) 6-7, הנימוק הישראלי הפופולרי אחרי הפסד - "אנחנו מרגישים שעשינו את המקסימום" - מקבל מימדים אחרים.

המשחק נמשך 3:58 שעות, המערכה האחרונה 2:24 שעות. ארבעת הטניסאים נפלו מהרגליים, נגמרו להם הבננות, לא היה להם כבר כוח לשתות, אבל הם לא ויתרו. הצמד הקרואטי, שאינו מדורג, שולב בטורניר באמצעות כרטיס חופשי. בשוויון 14-14 בהגשה של אנצ'יץ', היו הקרואטים בפיגור 40-0. הקהל שלהם ביציע לא הפסיק לדחוף ולעודד. אנצ'יץ' השיג חמש נקודות ברציפות כדי לעלות ליתרון. בהמשך הם שברו את ההגשה של בופאטי, פשטו את חולצותיהם, זרקו אותן לקהל והחלו לרקוד במגרש.

רם וארליך הסבירו שאין מה להתרגש מההדחה ברבע הגמר, מחר זה יום חדש והוא יפציע באליפות ארה"ב הפתוחה. גם אנצ'יץ' וליוביביץ' יהיו שם, אבל עם מדליה אולימפית. אגב, הם לא אמרו בסיום שעשו את המירב. הם לא נזקקו למטאפורה הזו, כי כאשר נאבקים ארבע שעות על כל כדור, העולם רואה ולא צריך הסברים.

לאודי טורקי ניצחה אתמול בתחרות חצי גמר הצלילה ממקפצה בגובה 10 מטר. האוסטרלית בת ה-25, שמדורגת שנייה בעולם, נולדה בחיפה ב-1979 למשפחה ערבית-נוצרית ובגיל שלוש היגרה משפחתה לסידני. על צווארה שתי שרשראות זהב: צלב וחאמסה. "אני ערביה פלשתינאית גאה", היא אמרה בחיוך ממיס. "ביקרתי בישראל פעמיים מאז שהיגרנו, לאחרונה ב-1992. אין לי כוונות לחזור. אין לי מה לחפש שם, משפחתי הקרובה כבר עזבה מזמן".

את הקריירה הספורטיווית שלה היא החלה כמתעמלת. מימדיה הזעירים (היא הצוללת הנמוכה ביותר, 1.47 מטר) לא סייעו לה להצטיין. בעצת הפסיכותרפיסט שלה עברה לצלילה בגיל 12. הבעיה של לאודי היא פחד ממקומות גבוהים, ו-10 מטר נחשב למקום גבוה. "אני עדיין פוחדת אחרי כל השנים האלה במקפצה, אבל אני מתגברת".

הקריירה שלה מאופיינת בפציעות חמורות: שבר בירך וביד, חתכים, אבל היא קרובה למדליית זהב אולימפית. בסידני 2000 היא סיימה עם ארד בזוגות ל-10 מטר ובמקום הרביעי ל-3 מטר. מאמנה, איאן הנסן, אומר שאם תהיה מרוכזת מחר היא תשיג היום מדליה בתחרות ליחידות.

אם היא לא היתה מדגישה את עובדת היותה פלשתינית גאה - "לא, אני לא זוכרת עברית, אבל ערבית אני דוברת היטב" - אפשר היה לנסות קטע דיפלומטי ולהזמינה למכביה ב-2007. בכל זאת, מדובר באזרחית ישראלית. אבל בנוסף להיותה פלשתינאית, היא אוסטרלית ואצלם מכביה מתחברת מיד לאסון הגשר, אולי היא אפילו למדה עם סאשה אלתרמן באותו בית ספר.

היום נחזיק לה אצבעות. אם ישראל מיוצגת באולימפיאדה על ידי נוצרים מחבר העמים, לא צריכה להיות לנו בעיה לעודד נוצריה שנולדה בארץ ומצאה את ייעודה באוסטרליה. אם תיאודור הרצל היה יצירתי יותר, אולי היינו שכנים גם היום.