השבוע מלאו העיתונים בארס ותרעלה כנגד הישגי ספורטאי ישראל. אין ספק שהאולימפיאדה הזאת לא מאירה פנים למתמודדים הרוסיים, ומשלחת ישראל בהחלט סובלת גם היא מהתופעה. אולם אני באופן אישי, לא מבין מדוע איננו יכולים להסתכל על חצי הכוס המלאה. אחרי הכל, השבוע שלושה נציגים ישראלים זכו בשלושת המקומות הראשונים בתוכנית כוכב נולד. הישג מדהים לישראל, והוא מתרחש זו השנה השנייה ברציפות.
למרות זאת, חייבים להודות שנציגיה הרשמיים של ישראל לתחרויות: אנה סמשנובה, אלכס דנילוב והראל סקעת כשלו כולם לפני קו הסיום. למעשה מאז מלחמת יום כיפור לא נודע על מחדל גדול בארץ, מהבחירה של השיר של סקעת לגמר בניצנים. השיר שבחר, "הנני כאן", הוא כל כך ישן וארכאי, שאפילו יהורם גאון לא זכר שהוא שר אותו. כמובן שמה שבאמת הכריע את הכף, היה המאפיין החשוב ביותר באיכותו של זמר ישראלי היכולת שלו לבקר חולים סופניים בבתי חולים. תאמינו לי שזה מה שזמרינו המפורסמים עושים חצי מהזמן, שרים בהוספיסים את הלהיטים שלהם. ברגע שהראל מויאל סיפר במהלך השידור על הביקור המרגש שערך בבית חולים לאותה ילדה, שמיד אחרי שסיים לשיר הלכה לעולמה, למרות שהייתה לה רק שפעת קלה, היה ברור לי שהוא זוכה.
אי אפשר היה השבוע שלא להבחין בדמיון הרב שבו אנחנו מקבלים את שתי התחרויות הגדולות של השנים האחרונות, כוכב נולד והאולימפיאדה. אני בטוח שבעוד אלפי שנים, אחרי שנכחד, יהיה מישהו שיחדש את מסורת הכוכב הנולד, שבה יתכנסו בכל שנה זמרים מצוותי בידור במלונות ברחבי העולם, ויתחרו ביניהם למי יש סיפור אישי יותר מרגש ולמי יש עדה מזרחית יותר גדולה, שמסוגלת להבין את הצד הטכני של גלישה באינטרנט.
תהילה ברת חלוף
הספורטאים שלנו לאולימפיאדה, כמו גם המתמודדים בכוכב נולד, זוכים לרגע אחד של תהילה שנועד לחלוף במהירות גדולה. כמו האחים צנחני, ששברו ביום ראשון את הלב על הבמה בניצנים: הם רקדו, הם השתוללו, אך ברור היה ששום דבר לא יעזור להם, בעוד שבוע הם יחזרו לנקות בורגר ראנצ'ים בחדרה. כך גם המועמדים שלנו לאולימפיאדה, כל אותם עולים חדשים, שגם אם יזכו צפויים מיד עם שובם ארצה לחזור ולנגן בפינת רחוב במקרה הרע, ולהיות אחראים על קופה ראשית בהום סנטר במקרה הטוב.
אולם הדמיון לא נגמר בגורלם של המתמודדים עצמם. השידור האולימפי והשידור של כוכב נולד מתמודדים ביניהם בתחרות על "הפרסומת הסמויה הגדולה בכל הזמנים בשידור טלוויזיוני אחד". אולפן כוכב נולד עוצב בצבעים של חברה סלולרית, והשם נבחר בבניין של איגוד המפרסמים. השם כוכב נולד הוא פרסומת סמויה לפרסומת סמויה אחרת של "בשבילי הכוכב זה אתה". סיפורים שהגיעו מאחורי הקלעים, לימדו על מתמודדים ששינו את שמם בלחץ ההפקה, כדי שסיכול האותיות של שמם יפרסם חברות לייצור מזרונים מפתח-תקוה. תיאוריית קונספירציה אחת ששמעתי במשרד הפקה ידוע, טוענת שכל עניין התוכנית היה ניסיון להחדיר לציבור את השימוש בפונקצית ה-SMS בטלפונים סלולריים. מי שמע על הפונקציה הזאת עד לפני שנה וחצי?
האולימפיאדה היא אירוע לא פחות מלא חסויות ופרסומות. כל אחד מהספורטאים הוא לוח מודעות נייד. על גבם הרחב באופן חשוד ולא אנושי, הנרקומנים הטובים בעולם רצים בחסות חברות רכב, יצרני עציצים, ואפילו ראיתי מתעמלת עם פרסומת למקדונלדס על הגב. העובדה שכל משקל גופה היה שווה לשתי מנות של מק כפול פלוס שתייה וצ'יפס לא מנעה את הפרסום המוזר הזה. חידה מתמטית זו מלווה את עולם הפרסום מאז ומעולם, בדרך כלל בחורה ששווייה 4500 קלוריות, מפרסמת מוצר שאכילתו שווה 6250 קלוריות. אין ספורטאי חשוב שחברת נייקי או קוקה-קולה לא קעקעה לו בין השערות של הגבות את סמל המותג, באופן שברגע שהמצלמה מתמקדת בפניו, המותג חודר לתת-ההכרה של כל אחד מאתנו. אפילו ספורטאי אנגולי הסתובב על הגב עם שלט בשפה האנגולית: "פורד פיאסטה שנת 80', לרציניים בלבד, מרופא אליל".
הומואים וסמים
מעניין אם באולימפיאדה שלפני 2800 שנה היו כבר חסויות סמויות. אנשים התמודדו בעירום, אז כל העניין של בגדי מעצבים סביר להניח שלא היה כל כך בולט. אבל אולי היו עיצובים מיוחדים של שיער הגוף במקומות המוצנעים, כך שהאנשים באמפיתיאטרון היו מביטים במתמודדים ואומרים: "זה נדמה לי, או ששערות הערווה של הרץ הספרטני מעוצבות בצלמה של האלה אתנה?", וכמובן, שרק בארץ ישראל, המלך דוד היה מגיע בריצה עם פפירוס ביד ומודיע: "במרתון באתונה הגיע ראשון פפידופוליס, אמר ניצחנו והתמוטט. הוא התמוטט בחסות רשת הזנות של רחב, בחסות רחב הזונה יריחו, בחסות רחב הזונה צור, ובחסות רחב הזונה לוטראקי יוון".
האולימפיאדות ביוון העתיקה היו אירוע שמקביל לאירוויזיון של ימינו. אחת לארבע שנים היו הגברים החטובים ביותר ביוון מתכנסים בעיר ללא נשים, ועורכים תחרויות היאבקות בעירום מלא. הם היו רוקדים ושרים, ובערב מעשנים סמים קלים ומתרחצים ביחד במקדשה של האלה הרה. כאשר זוכרים את הפתיחות הגדולה של היוונים לאהבת גברים בריאה, אין מנוס מהמסקנה שהיה זה מפגש הגאים והגאות של העולם ההלני. כמו האירוויזיון. בימינו כל מה שנשאר מרוח האחווה האולימפית הוא כמובן עניין הסמים. התחרות היא בעצם בין רוקחים ומפתחי סמים שמתפרקים במהירות בדם. כישלונם של הישראלים מעיד יותר מכל על אחת מהשתיים: נטייתם להגיד לא לסמים קשים, או על כישלונה של חברת טבע לפתח סטרואידים יעילים.
אחת הבעיות של האולימפיאדה היא הרחבת היתר של התחרויות העתיקות של פעם. ריצה ושחיה הם תחרויות מובנות לכל נפש. אבל בצפייה בשידורים עולה בך יותר מדי פעמים התהייה איך המציאו את התחרות הזאת. עצם העובדה שנפילה משותפת של שני אנשים לבריכת מים היא תחרות, איננה מובנת לכל. איך בכלל נולד הענף הזה, קפיצות למים? שני אנשים נפלו מצוק, התרסקו על הסלעים והחברים שלהם התווכחו מי נפל יותר יפה, ואז קם אחד החברים ואמר חבר'ה יש פה רעיון לא רע לתחרות אולימפית?
ונקפוץ לבריכה
אולם השאלה המעניינת והאוניברסלית קשורה דווקא לקהל הצופים. מדוע תחרויות של אנשים זרים לחלוטין גורמות לנו לחוש מעורבות רגשית? בכל תחרות בה אנחנו צופים, אחרי חמש דקות יש לנו פייבוריט. עשר דקות אחר כך אנחנו מוצאים את עצמנו עומדים בסלון וצועקים "צ'ינג יאנג, צ'ינג יאנג" מול שידור של תחרות קפיצה אמנותית לבריכה. זאת אגב תחרות שבה שני גברים השקיעו את ההשקעה הגדולה ביותר שספורטאי יכול להשקיע - הם הורידו בשעווה את כל שערות גופם. למה בכלל אכפת לנו אם מתמודד אוסטרלי ייקח מדליה בבריכה ולא האמריקני? למה אחותי אמרה לי בטלפון "הצבעתי למויאל כי אני לא רוצה שסקעת ייקח?". איכשהו, בכל פעם שאנחנו רואים שני ג'וקים רצים על הקיר אחד מהם הופך להיות הג'וק המועדף עלינו. ההסבר הוא כנראה ביולוגי - צפייה בחיות בג'ונגל יכולה להיות דבר מאוד משעמם אם לא אכפת לך מי ינצח, האריה או הזברה, סמשנובה או סרינה, וכמובן נינט או מויאל.