יומן אתונה: כשכוכבים דולקים

מעטים הם הרגעים שאתה יודע שתיקח אותם איתך לכל החיים. ביומיים האחרונים נפלו בזכותי שניים כאלה. ברשותכם, אחלוק עמכם את הפרטים בשורות הבאות. במילא אתם במשרד עכשיו ואין לכם משהו יותר טוב לעשות.

לפני יומיים הגעתי עם עוד כמה אנשים למחצית השניה של המשחק בין החלומות של שלומי ליוון. הסדרן שקיבל את פנינו סיפר שאין יותר מקומות ושיש לו רק שורה ראשונה בשבילנו. חשבנו שאנחנו לא שומעים טוב, אבל לפני שהספקנו להבין מה קורה, מצאנו את עצמנו מטר מאייברסון, שבדיוק עלה לחימום. הכוכבים האמריקאים הם כוכבי הרוקנרול הכי גדולים שראיתי בחיי ממרחק יריקה. ותאמינו לי, הייתי כל כך קרוב אליהם שאני עדיין מריח את דאנקן. לפני יומיים ניסיתי לתאר לכם עד כמה כל הספורטאים פה הם כמו חלקים שונים, אבל שווים (כמעט) בפאזל אחד גדול, אבל כוכבי החלומות הם לא חלק מהפאזל הזה. הם גם לא חלק מהפאזל שלארי בראון מנסה להרכיב, אבל זה סיפור אחר. הכדורסלנים האמריקאים הם היחידים שמתנהגים אליהם כאן כאל גדולים מהחיים, כאל כוכבים שהם באמת מליגה אחרת, בסדר גודל אחר. הם מסתובבים כאן כמו כוכבי ראפ, עם עגילים בשווי משכורת חודשית בחברת החשמל ופוזה של יו"ר ועד העובדים. האמת, המשחק שלהם לגמרי שכונה וגם ההתרגשות שלהם קצת פחותה כנראה מזו של מרבית הספורטאים שסביבם, אבל למי אכפת. יפסידו או ינצחו, מדובר בשואו מטורף, שאין לו אח ורע כאן. גם בשבועיים (וחצי) שמקדשים את ערכי הספורט הישן, היחידים שמקבלים פה יחס של כמעט אלים הם אלו שעושים את הכסף הגדול באמת.

רגע בלתי נשכח מספר 2 הגיע בבריכת השחיה. האירוע: מייקל פלפס מנצח עוד מקצה חצי גמר (200 מטר מעורב אישי אם אתם מתעקשים). לכאורה, לא היה בזה משהו מיוחד (חוץ משיא אולימפי), אבל מדהים לראות את הבנאדם הזה. העובדה שהוא לא ישווה פה את השיא של ספיץ לא משנה כלום. הוא בן 19. תהיה לו עוד אולימפיאדה אחת לפחות להיות איתנו ואנחנו הולכים לראות ממנו עוד הרבה דברים ענקיים. אולי זה קצת מיותר, כי כבר טחנו לכם על זה במוח עוד לפני האולימפיאדה, אבל כדאי לכם לנצל כל רגע שאתם יכולים ללוות את הדרך שלו בבריכה. הציפיות המוגזמות אולי יצרו לרגע תחושה של קלה של אכזבה, או של בלון מנופח, אבל אחרי מבט מקרוב מבינים שהבחור הזה הוא משהו שצומח אחד למאה. לא הייתם רוצים להיות מסוגלים לשבת יום אחד ולספר איך ראיתם את השחיין הכי גדול בהיסטוריה הופך לאחד כזה?

חוץ מזה, היה ערב די משעמם בבריכה. האווירה אולי כייפית, אבל מזכירה קצת יותר מדי קונצרט בהיכל התרבות. איפה הבריכה ואיפה ה-"יאללה יא שבאב" של אולם הכדוריד במשחק בין יוון למצרים.

היום, בלי הרבה בלבולי מוח, יש לנו את אריק זאבי. תנו לי רגע קסום אמיתי ממנו ואני מוותר על השניים הקודמים. לא שאפשר לקחת לי אותם, אבל מה אכפת לי להציע. די, הגיע הזמן שנביא לאולימפיאדה את בשורת התקווה (כולל הסיומת המהירה שמאפיינת את שירת ההימנון במגרשי הספורט בישראל). אתם יודעים מה, תנו לי לפחות סיבה להיות באולם יותר משעתיים ורבע. שחק אותה אריק.