ארבעה בימים באולימפיאדה ונשברתי. דניאלה קרוקובר גרמה לי לבכות. אולי זאת העייפות, אולי אלה הישגי המשלחת הישראלית ואולי זה בגלל שככה זה כשאתה טיפוס עם נפש של רומנטיקן (ובתי הזונות פה יקרים בטירוף), אבל כשעמדתי איתה בחניון אולם הג'ודו, רגע לפני שנסעה לבית חולים (צוות ערוץ 1 היה כמובן בקניון) עם יד חבושה ועיניים דומעות, ואמרתי לה שאני רוצה לדבר איתה בעברית, קשה היה שלא להתרגש מהחיוך שעלה על הפנים המיוסרות. כשהיא נושכת את השפתיים כדי לעצור את הבכי, השתפכה הבחורה שגדלה בכרמיאל וסיפרה כמה היא אוהבת את ישראל.
ביומיום הייתי מסתכל על הדברים בציניות, אבל הרוח האולימפית, מסתבר, לא עוטפת רק מושחתים בחליפות. פתאום, ממרחק אפס, אני מבין בצורה אחרת את מה שתמיד ראיתי כיידוי קלישאות לאומיות למרחקים קצרים, והגוף מצטמרר. הספורטאים פה עובדים כל כך קשה ומתמודדים עם כל כך הרבה מתח ולחץ, שקשה לא להעריץ גם את אלה שלא לוקחים מדליות. הם באים והולכים. שמחים או בוכים, מכל הענפים הם חולפים מולך וממשיכים למשימה הבאה, מול יריב ספורטיבי או מראיין תאב סקופים. בין לבין, הם מנסים לקחת שאחטה אחרונה מהחוויה האולימפית.
קרוקובר לא נראתה מאוכזבת. היא ספורטאית אמיתית ויודעת שככה זה בספורט. בלי משקפות נקרעות ובלי תירוצים סוג ז'. זה חלק גדול מהיופי כאן, לדעת להפסיד. דניאלה מיררה בבכי פשוט כי הבינה שהיא הייתה חלק ממשהו יותר גדול ממנה (וזה לא רק הכאב הקורע מהיד), שסחף גם אולם ג'ודו מפוצץ שעצר את נשמתו לרגעים ארוכים. אני כותב את הטקסט באוטובוס העיתונאים ומחזיק את הדמעות.
יקום חלופי
האווירה כאן מתחממת, אין ספק. יותר ויותר אנשים מגיעים והיוונים משתדלים לא להתפרק. לא בטוח שזה יצליח. ושוב אוטובוס, וכבר אחרי חצות. והנה עוד אנשים שיוצאים מאולמות לאחר שראו תחרויות ספורט ברמה הגבוהה ביותר. אולי זה יקום מקביל, המקום הזה שאני נמצא בו עכשיו. עולם בו נעים מרגע שיא אחד למשנהו, כמו ברכבת הרים בלתי נגמרת. עולם בו יש מנצחים ומפסידים שלוקחים הכל בסבבה. עולם בו, תחזיקו חזק, כולם נחמדים אחד לשני. לא חייבים להיות פריק של ספורט בשביל ליהנות בימים האלו באתונה. כשכולם מחייכים אחד לשני, כשכולם חווים רגעים של ביחד בעולם שכאילו לא שייך לחרא שבחוץ, אתה לא יכול שלא לפזם 'שלא ייגמר לעולם'.
ולא, לא בגלל שכל ההוצאות משולמות. האנרגיות כאן בלתי נגמרות, הסיפורים אינסופיים. זה אסקפיזם ברמות הקשות. זו לא חופשה רגילה בחו"ל, זו הרוח האולימפית שחודרת אליך ומעצבת את עולם המושגים שלך מחדש. אמצע החיים והדבר הכי חשוב שרשום לך ביומן זה המשחק של יוני ואנדי. בערב, אם תספיק, תראה את אלן אייברסון והשיא הקודם יימחק, כי בהארד-דיסק בראש כבר כמעט ולא נשאר מקום לזיכרונות וצריך לעשות דליט כדי לפנות מקום לשפע רסיסי התהילה שעוד לפנינו. אם ירצו השם ובן לאדן, זה הולך להיות קסום, מרטיט ומרגש לא פחות ממה שזה היה עד עכשיו.