אלברטו אוביידו מהעיתון "העובדים" הקובני מספר שכבר מלפני שעה, החל משלוש בצהריים שעון האוונה, כל האנשים הפסיקו לעשות את הדברים שהם לא עושים ("אין מי מישהו שעובד בקובה ממש קשה"), וחיכו למשחק של נבחרת קובה בכדורעף. נבחרת הנשים היא הרי חתיכת מיתוס בקובה, ולאחר שלוש זכיות רצופות במדלית זהב (הישג שאין לאף נבחרת כדור) בהנהגתה של רגלה טורס (כנראה השחקנית הטובה ביותר בכל הזמנים) והעוזרת מריה לואיז, התחלף הדור כאשר הזקנות מעל גיל 30 מפנות את הבמה לטובת שחקניות צעירות בסביבות גיל 20.
חילופי הדורות מעמידים את קובה במתח. המאמן ג'ורג' אוגיאנו עבר לעמדת העוזר/ מנג'ר העל ומייעץ למאמן הצעיר קלדרון לואיס פליפה. אוגיאנו נחשב למאמן הנשים הטוב בעולם, אבל במשחקים הוא יושב על הספסל ומחייך. נותן לשחקניות ללמוד מהנסיון. את הנבחרת מנהיגות הסנטרית רויז יומליקה, 1.80 של רגליים בלתי נגמרות, ולמרות שהיא רק בת 26 היא כמעט הכי וותיקה בנבחרת ואחראית על השילוב בין הצעירות למבוגרות.
יחד איתה מספר 3, פאז נאנסי, רק בת 18 אבל נראית כמו כמו בת 30 עם בעל ושני ילדים. ההנחתות שלה מפרקות את האולם המאוכלס ב-3,000 צופים במה שמזכיר משחק ליגה של מכבי בנוקיהו. אחרונה חביבה שנחשבת לתותחית בקובה, בארוש זוליטה, זכר לנבחרת הקודמת כשהיא בת 28 ובעיקר אחראית על המורל.
קובה מגיעה למשחק המרכזי מול רוסיה בידיעה שניצחון כנראה יספיק לה להמשיך הלאה עם הגרלה נוחה. אבל הרוסיות, בהנהגתו של המאמן ניקולאי קאפול, לא מתכוונות לוותר. המאמן צועק עליהם בקולי קולות למרות שהוא מגיע להם ביום טוב לפופיק. הן עולות ומתחילות לתת בראש לקובניות.
אלברטו לידי מדבר עם הבן שלו, שמספר לו שבקובה כבר פסימיים לגבי הזכייה הרביעית הרצופה. "קונטה ראמרה, מריה קואנטה ראמרה" שר הקהל הקובני וגם אלברטו לידי, שלמרות שמתקרב לגיל 60, נראה מעושן משהו. לא, לא יצא לי לבקש ממנו משהו כי התביישתי.
הקובניות משוות ל-2:2 במערכות בדרך למערכה הקובעת. "אתונה זה המקום היקר ביותר שהייתי בו בחיים שלי". מספר לי אלברטו. "אפילו המים כאן יקרים. חצי יורו לבקבוק. זה משוגע לגמרי".
90 הקובנים ביציע (ו-15 העיתונאים ביציע, כמות עצומה יחסית למדינה כמו קובה) מתחילים לעודד. הרוסים מנסים לתת קונטרה עם האוהדים שלהם, אבל המשחק הסקסי כל כך של הקובניות, שמשלב יכולת אתלטית מדהימה עם סטייל ושמחת חיים כמו שיש רק בקובה, מוביל לניצחון 13:15 במערכה האחרונה.
אלברטו מתחבר לאינטרנט ושולח את הכתבה. התמונה על הדסק טופ שלו היא של נבחרת קובה ברגע הזכייה בסידני. אני מספר לו שאני מת לחולצה של נבחרת קובה. "יש לנו ספונסר שעיצב חולצות חדשות. ראית, אין יותר כחול עם דגל קובה, יש אדום ולבן של אדידס. אנחנו לא מוכרים חולצות בעולם, אבל אם תבוא לקובה תוכל למצוא".
בשנתיים האחרונות הייתי בכל משחקי הגברים החשובים בארץ בכדורעף. אחרי שראיתי את המשחק המשובח בין רוסיה לקובה בנשים, הבנתי סופית שלא מדובר באותו ענף. יש לנו נבחרת נחמדה, באמת, אבל חובבי הכדורעף צריכים להרגיש פראיירים אפילו ביחס לחבריהם חובבי הכדורגל הישראלי. אחרי מה שהלך כאן אתמול, אפשר להגיד בוודאות שאלו אותם החוקים, אבל לא אותו המשחק.
איפה משיגים חולצה של נבחרת הנשים הקובנית?
17.8.2004 / 14:13