עוד יום עבר על הישראלים באתונה, לאט לאט אפשר להתחיל לראות גם חיוכים עולים על השפתיים, ועמם חוזר הבטחון. רזבוזוב ניצח שני קרבות ואנשים מדברים על איך הוא פיספס את המדליה, אנדי ויוני ניצחו משחק אחד מול צמד שבדי שכלל את שחקן לא צעיר (אנקוויסט) שרגע לפני זה גמר משחק יחידים ארוך, ואצלנו הם כבר מועמדים למדליה. לפני רגע רצינו להתאבד, עכשיו אנחנו שוב מפזרים הצהרות.
לראשונה, ראינו גם כמות ישראלים מכובדת בקהל. זה התחיל בשירת "מלחמה, מלחמה, מלחמה" ליואל רזבוזוב, באולם הג'ודו שנצבע כחול-לבן, ונמשך בשירת "יאללה בית"ר" בטניס לעברו של אנדי רם, מצד הישראלים שהציפו את מגרש מספר תשע בקומפלקס האתונאי. המגרש עצמו, שמזכיר מגרש בקאנטרי קלאב, התקשה להכיל את הצופים השבדים, שמצדם התקשו להכיל את הקהל הישראלי האקטיבי משהו.
אנה סמאשנובה נפרדה מהבהמות הישראליות להלן עבדכם הנאמן ושאר עיתונאי ישראל - ותפסה טיסה לרומא. השייטים לא יצאו לים והבדיחה שרצה כאן היא שזה היה היום הטוב ביותר של ניקה קורנצקי ו-ורד בוסקילה.
ביום שלישי, הרביעי במשחקים, שוב נזכה לראות את אלכס דנילוב מנסה לזכות בדובי בתחרות הקליעה. מסתבר, אגב, שתחרויות הקליעה הן עולם עם לא מעט משוגעים. אחד הכוכבים הוא איזה אוסטרלי שיכור, שעולה עם גרביים וכמעט מוריד לקהל את הראש. ואחרי זה עוד מבקשים שקט בקהל. השב"כניקים שצמודים למשלחת מכל כיוון מתים על הענף הזה. אמנם בלי כאפיה ומרדפים זה לא אותו דבר, אבל זה הכי קרוב שיש להם פה לדבר האמיתי.
שולחנות הטניס המעוצבים שיש פה (בבית הייתם שמים עליהם פרחים) יזכו כנראה למבט אחרון שלנו, כשמרינה קרבצ'נקו, עם 15 דקות התהילה שלה, תנסה להמשיך את ההיסטוריה מול קרואטית שהיא אחת התותחיות הכבדות של הענף. את רם וארליך נצטרך לחפש שוב באיזה מגרש צדדי, כדי לראות אם המסע האפשרי שלהם למדליה ישאיר אותם על המגרש המרכזי שלנו.
החיים לא קשים בכפר
מה באמת שמדהים באולימפיאדה, ואי אפשר להבין לגמרי עד שהופכים לחלק מזה, זאת אווירת הפסטיבל. זאת אומרת, אם אתם נתונים לחסדי מערכת התקשורת פה זה יכול להיות קצת מדכא לפעמים, אבל חוץ מזה, לאן שלא תלכו, תזכו לחוויה, אפילו ספורטיבית בדרך כלל. כל מגרש, כל אולם, כל תחרות הם עולם ומלואו. וזה תופס לא פחות כשמדובר בספורטאים עצמם. כולם באו בשביל לנצח, אבל מחוץ לתחרויות, זה איזור קטן מלא באלפי צעירים חטובים ומלאי אנרגיה, שעזבו את הבית לשבועיים ומוקפים באדרנלין שיש לך כשאתה חלק ממשהו של פעם בחיים. וזה לא משנה אם קוראים לך ת'ורפ, צ'אנג לי או בוסקילה. לפעמים קצת קשה לקלוט את זה דרך הכותרות השופטות לחיים או מוות, בעיקר למי שלא עסק מעולם בספורט אולימפי, אבל יהיה מה שיהיה, מי שנמצא כאן הרוויח. וזה בלי אף מילה על הקובניות המקפצות בביקיני בכדורעף חופים.